5 באפר׳ 2013

אמיגדלה

  כמה שמחה היתה מרוחה לה על הפנים.  היא ''תפסה אותי על חם''!  קניתי ירקות לא אורגניים בסופר.  "זה לא אורגני!" היא נזפה בי כמנצחת, כמו מנסה להראות לי שהפסדתי ושכל מה שניסיתי לשכנע, הוא שטות.  הרגשתי כמו אדם דתי, שכופר מוכיח אותו על עבירה שולית שעשה.

כמו כולם, גם אני בן אדם.  'רק בן אדם, לא יותר לא פחות', כדברי שלום חנוך.  ובתור בן אדם, אני מחפש את הדרך לצמצם את הרווח שבין הכוונות והחלומות, למציאות.  וזה לא שאני חושב שהמציאות היא משהו נתון, אבל גם במהלך המסע התמידי שלי להמציא אותה כל יום מחדש, לא תמיד אני מנצח.  וכשאני הולך לסופר, אני יודע שאני מפסיד.  ויותר מזה, אני יודע שגם כל מי שמגיע לשם, בין אם הוא מודע לזה או לא - מפסיד גם הוא.
אמנם התפיסה הרווחת בין קהל דוחפי עגלות הברזל בין איי אריזות המזון המעובד היא שקנייה במקום כזה היא דווקא רווח גדול (בחיסכון), אבל זה רק בגלל שכל מה שנשאר לנו לבדוק על עצמנו, נמדד רק בכסף.  ובכסף שקשור בטווח הקצר.  וזה לא משהו שיכול להשתנות בשכנוע, כי הוא הרבה יותר רחב כנראה, ממה שאנחנו מחזיקים בראש.  את זה לפחות, למדתי במהלך 3 השנים האחרונות.
פעם קראתי ספר מאוד מעניין על המוח.  לא יכולתי להבין אותו לגמרי, כי בכל זאת מדובר במוח ועד שמיפוי המוח האמריקאי, עליו הכריז אובמה, לא יושלם - אי אפשר ממש לנווט בו ללא המפה.
בכל אופן, בספר הזה הסביר המחבר שכל המוח הגדול והמדהים הזה שלנו, שתופס את רוב הרווח שבין האוזניים, מותנה באיזו בלוטה אחת קטנה מאוד יחסית, שיושבת איפשהו באמצע.  הבלוטה הזו, היא למעשה המוח הקדום שלנו.  ואם למוח החושב יש הרבה מילים, צורות, מחשבות ורעיונות, הרי שאותה בלוטה היא הש.ג. של כולם ובכל רגע נתון היא יכולה 'לחטוף קריזה' ולקחת את כל הדבר הזה שנקרא 'בן אדם', למקום אחר לגמרי.  למה?  כי היא היתה שם קודם.  לא חייבת הסברים לאף אחד.  והיא גם כזאת קטנה ומוגבלת, שהיא גם לא יכולה לייצר הסברים.
כשהבנתי את זה (בלי שהבלוטה שלי שמה לב), בבת אחת הצלחתי לשחרר את הציפייה מבני האדם, שיתנהגו בהיגיון.  הרי אותו היגיון, מקורו במלאכת המחשבת של המבוך האפור והאינסופי של המוח החושב.  ולא צריך יותר מלחיצה על כפתור מצוקה, כדי שהבלוטה תחליף את הרמזור לאדום ותעצור את כל התנועה החוצה לפעולה.
עוד סיפור קטן (אל דאגה, הם מתחברים בסוף. איכשהו...):
כשלמדתי קופירייטינג (עוד בימים שחיפשתי במה לסריגת משפטים מחוטים של מילים), נחשף בפני עולם מלא בטריקים ותחבולות, ששאיפתם הנשגבת היא לדבר אל האמיגדלה, הלוא היא אותה בלוטה 'משוגעת'.  אמנם אף אחד לא הגדיר את זה ככה אז, אבל התחושה שכל מסר פרסומי צריך ליצור תחושה אצל מי שנחשף אליו, הבהירה שדיבור אל השכל הישר לא נחשב פרסומת.  וכשהייתי צריך להסביר לאנשים, שהפרסומות הכי 'מפגרות' של אבקות הכביסה אמנם מופרכות לכאורה, אבל מה לעשות - עובדות טוב מאוד על התחושה של מי שצריך לקנות אותן.  וזה עוד בתחום 'אפור', שבו אפשר להתווכח על תועלתו של המוצר.  ההוכחה החותכת באמת, היא במוצרים 'שחורים' כמו סיגריות, שבהם התועלת היחידה של מי שקונה אותן, היא התחושה שמישהו הצליח להשתיל בו.  כל השאר פשוט רע ומזיק.
ומה עם המוצרים ה'לבנים'?  אלו שמלאים בתועלת שאי אפשר להתווכח איתה?  לכאורה, לא צריך בכלל לפרסם אותם, שהרי ברור מאליו שהם רק טובים ומועילים.  התשובה היא: אמיגדלה.    לאמיגדלה מיוחסת השליטה בתחושות הפחד והחרדה.  אותן תחושות קמאיות, שבימים בהם הלכנו על ארבע לא פחות מעל שתיים, היו קריטיות להישרדותנו.  
אז מה הקשר בעצם, בין משהו שיש בו רק טוב, לבין פחד וחרדה?  איך בדיוק מתעוררות בנו התחושות האלו כשאנחנו חושבים על מוצרים 'לבנים', כמו ירקות אורגניים?  
במבט ראשון, זה נראה ממש לא קשור ובכלל לא הגיוני.  אבל כבר סיכמנו, שככל הנראה רוב הפעולות שלנו לא נובעות מההגיון שלנו, אלא שבעיקר ההיגיון שלנו מזדנב אחרי בלוטת הפחד, ומנסה להצדיק את בחירותיה.  ואכן, ההימנעות מרכישת הדברים ה'נכונים' וה'טובים', אינה זוכה להסברים מלומדים מצידם של מי שעושים אותה.  רוב ההסברים ששמעתי מאנשים שניסו להצדיק את זה שהם לא קונים ירקות אורגניים, ממש לא החמיאו או התאימו לרמה השכלית שלהם, אלא בעיקר נראו כמו ניסיון מאוד מבולבל להצדיק איזו תחושה פנימית עמוקה שמונעת מהם לעשות את הבחירה ההגיונית.
באותה נשימה, מלבד כל מיני 'חתולים שטיפסו על עץ ולא ידעו לרדת ממנו', אף אחד מהם לא ניסה להגיד שירקות אורגניים הם דבר לא בריא יותר.

אז מה מפחיד אותם?  מה מפחיד אותנו?  מה מפחיד גם אותי, כשאני נכנע ומוצא את עצמי בוהה במדפי הסופר ומנסה לאתר משהו שאוכל לשכנע את עצמי שהוא מזון?
התשובה מאוד לא פשוטה לצערי.  אם אפשר היה לסכם אותה במשפט או שניים, כנראה שהם היו מצליחים להתמודד בכבוד מול כל הטענות המביכות שנשמעות.  כשרואים פרסומת פשוטה, שיכולה להסתכם במשפט או בסיסמא, אפשר בטעות לחשוב שמדובר במשהו מאוד פשוט.  אבל כשמבינים את היקף חשיפתה ואת המשאבים האדירים המושקעים בעיצוב התודעה והתחושה של מי שנחשף אליה, היא כבר לגמרי לא דבר פשוט.
למרות שלכל אחד יש לא מעט דברים שהוא יודע על עצמו והוא מרגיש שהוא טוב ומועיל בהם, נותרנו כולנו מוגבלים מאוד במגוון הכלים להעריך את עצמנו.  מאוד קרוב היום (ואולי הוא כבר כאן?), שבו כל מה שלא נצליח למדוד בכמה כסף הוא יביא או יקח מאיתנו, אינו חשוב ולא רלוונטי.  וככל שהמעבר הצר הזה יתחזק על חשבון המגוון הגדול שהיה לנו, כך נהיה יותר תלויים בו.  ולמעבר הזה, בין הפוטנציאל שלנו לבין ההגשמה שלו, יש תג מחיר וכללים.  ואת הכללים קובעים אלו שמרויחים מאיתנו, את הסכום שהם קבעו על תג המחיר.  וכדי לעמוד בכללים שנקבעו ולהצליח לעבור ול'קטוף' את פירות הזהב והכסף הנמצאים מעברו השני, אנחנו צריכים לעבור במעבר בלי ליפול.  אף אחד לא מכריח אותנו לעבור דווקא במעבר הזה, אבל אין בקצהו של שום מעבר אחר את כל פירות הזהב והכסף המנצנצים שיש בו.  ובעולם שבו אנחנו מוערכים רק בפירות זהב וכסף, אנחנו מפחדים לעזוב אותו וללכת למקומות אחרים.
ואם צריך לתרגם את כל זה למילים פשוטות, הרי שאנחנו מעדיפים את הידוע על כל תלאותיו ורעותיו, על פני הלא נודע.  או לפחות על פני מה שרוצים שנפחד ונחשוב שהוא לא נודע.

ולפי חוקי העולם ה'נודע', אם תקנה בסופר אריזות של מזון מעובד ושל ירקות יפים אך מורעלים, תחסוך כסף.  ואם תחסוך כסף, ישאר לך יותר ממה שאתה בקושי מצליח להשיג.  ואם ישאר לך יותר, תוכל לקנות יותר.  יותר דברים שמישהו מבטיח לך שיש בהם הרבה אושר וטוב.  וחוזר חלילה.
ולא משנה מה יגידו בדיקות הדם שלך, משקל הגוף, התחושה הכללית, או סתם ההיגיון.  כל עוד לא נפגעת - אין סיבה לעצור.  תצליח, תצבור ואז אולי תוכל להרשות לעצמך גם דברים שעולים יותר כסף.  זהו.  מכל המוח הגדול שלנו, התארים, הלימודים, ההתפתחות, הטכנולוגיה, המידע, הידע, המחשבים וכו', כל מה שחשוב הוא רק להוציא כמה שפחות ולהרויח כמה שיותר.  כסף. נקודה.
וכמה שאתה מרוכז יותר במעבר הזה, שמוביל אל עצי הזהב והכסף, ככה אתה מפתח תלות בהם ומחזק את הפחד שאם תעזוב אותם יקרה לך משהו רע.  אפשר להבין, אבל בשביל מה?  הרי בשלב הזה, מי שמנהל את העניינים זו כבר האמיגדלה.  וכשהיא מחזיקה את המושכות ומאיצה בסוסים, לא צריך לחשוב.  רק לרוץ.

זה הסבר מאוד מורכב, לפעולה מאוד פשוטה.  הסבר שאף אחד לא יכול לספק אותו, כשהוא עומד מול הבחירה בין ירקות ב- 0.49 אג' לקילו בסופר, לבין ירקות שנועדו להזין ולא להזיק.  הוא פשוט מרגיש אותו וכל ניסיון להציע לו אלטרנטיבה, רק תחזק יותר את הפחד שלו ותקבע אותו יותר.

לשמחתי ולצערי, תמיד היתה לי היכולת להעריך את עצמי דרך כל מיני מעברים ולא רק דרך היכולת להשיג את פירות הזהב והכסף.  לשמחתי, משום החופש לקום בכל רגע נתון ולצאת ממקום סזיפי ומזיק.  לצערי, כי בדרך כלל המחיר היה ניתוק מה'עדר'.  הרי בכל זאת, גם מי שהולך בדרך מאוד הגיונית ונטולת השפעות סביבתיות, זקוק לעוד אנשים בקירבתו מתוך היותו אדם.  ובני האדם אוהבים לעשות הרבה דברים, אך שיהיו מנת חלקם גם של אחרים יחד איתם, כדי להרגיע את האמיגדלה שהם לא לבד בעולם האכזר.
ובתוך תנועת המטוטלת, בין הצורך ללכת בדרך הבריאה וה'נכונה', לבין הצורך העז לא פחות להשאר קרוב לשאר בני האדם, אני מוצא את עצמי בקצה השני.  אם במשך 3 השנים האחרונות לא פחדתי והלכתי בדרך האדמה הבריאה והבריאה, תוך שאני מנסה לנסוך ביטחון באנשים סביבי ולהראות להם שהכל בסדר, הרי שכעת, משלא הצלחתי בכך - אני מוצא את עצמי שוב יחד איתם במקדש תרבות הצרכנות המודרנית - הסופר.  והנה אני כמוהם בדיוק, מבין שכדי שאוכל להמשיך לקנות את מה שאני צריך, עלי להניח את החלום האלטרנטיבי של החקלאות בשיתוף הקהילה בצד ולהשיב לעצמי את הפרנסה.  והנה אני מאמץ שוב את הכללים - הולך לעבודה כדי להביא כמה כסף שאני יכול וחוזר לקנות בכמה שיותר זול.  מוריד את הראש רק למקום ולזמן שבהם אני דורך, תוך תקווה שלא אפגע.  בדיוק כמו כולם.  רק בני אדם מפוחדים, שרוצים להצליח לקיים את הכללים...

אז "ניצחת", גברת.  לעת עתה.  אכן, לא הצלחתי לגבש את אותה קבוצה, שתמיר את החשש שלה מ'בזבוז' כסף שבקניית ירקות אורגניים, בשיטה שתצליח להשיג אותם גם במחיר סביר וגם באיכות גבוהה.  כנראה שאני לא יודע לעשות את ה'טריקים' שיגרמו לאנשים לפחד, כדי שיעברו לקנות את הירקות שאני מגדל.  אמנם אני עצוב שלא די בהגיון שבצריכת ירקות לא מזיקים, אבל מאוד שמח שלא 'ירדתי נמוך' כדי להפחיד.  גם אני חוזר בינתיים אל חיקו החם של ה"שבט" ופוגש אותך בסופר, כשאני מעמיס ערימת מלפפונים לכלוב הברזל המתגלגל ששכרתי לי ב-5 ש"ח.  אני מודה שקטונתי מלהתיצב מול ענקי השיווק והפרסום ולייצר גם עבורך אלטרנטיבה.  אני יודע שהם יצליחו לשכנע אותך יותר, כי הם מדברים אל האמיגדלה שלך.  ובמצב הכלכלי המחפיר שהנסיון בן 3 השנים הזה הוביל אותי, אני מודה שגם האמיגדלה שלי מקשיבה להם וגורמת לי לפעול בהתעלמות לא מבוטלת משאר המוח.  אבל תדעי לך, גברת כהן שלי (לא רק ליאיר מותר), שאף אחד מאיתנו לא ניצח.  זה לא  'שלי' או 'שלך', אלא של כולם.  ואני מקווה בכל מאודי, שמשהו יצליח יותר ממני, לגרום לכולנו להתגבר על הפחד ולחזק אלטרנטיבות כמו 'חקלאות בשיתוף הקהילה' ועוד לא מעט יוזמות שמנסות לשחרר את כולנו מעריצות כוחות השוק ה"חפשי", כדי שהאמגידלה שלנו תחזור להזהיר אותנו רק ממה שמסוכן לנו באמת ולא רק מסוכן לכיסו של מי שמייצר את מה שהוא רוצה שנמשיך לקנות, גם אם הוא לא בריא לנו.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה