29 בדצמ׳ 2012

אמת לאמיתה

   אני עדיין מתקשה להמחיש, שההזדמנות ברעיון 'החקלאות בשיתוף הקהילה', גדולה עבור הקהילה יותר מאשר לחקלאי שיוזם אותה.  אפשר להסתכל על יוזמה כזאת כמעין אפשרות ל'מינוף השקעה בסביבה';  נניח שאתם כבר מבינים עד כמה חשוב לשמור על הסביבה ואפילו רוצים להשפיע על תיקון הנזקים לה, על ידי שינוי הרגלים קלוקלים.  אתם בוחנים את כל מה שקורה סביבכם ומוצאים שיש לכם אחריות ישירה על האנרגיות שאתם צורכים (חשמל, מים, דלק וכו'), על הפסולת שאתם מייצרים (פלסטיק, שאריות אורגניות, זכוכית וכו') וגם על הרעלים שאתם יכולים לחסוך מהסביבה המיידית שלכם (עשן, ריסוסים, אסבסט וכו').  לאט לאט אתם מוצאים כל מיני דרכים להחליף חומרים מזיקים בחומרים אחרים ואפילו לצמצם חלקים שאינכם חייבים.  כל הכבוד.  באמת!  גם אם כל אחד מכם מצמצם "רק" 100 ליטר מים בחודש ו"רק" 10 ליטר דלק ו"רק" 5 ק"ג פלסטיק - ביחד יש לזה משמעות עצומה.  האמת היא, שזאת הדרך הכי מהירה לשנות את המצב הקשה אליו האנושות עשויה להביא את כדור הארץ.
אבל אני רוצה לדבר אתכם קצת על "מאחורי הקלעים".  על כל מה שקורה עד שאתם "בסה"כ קונים 2 ק"ג עגבניות ו-2 ק"ג מלפפונים והופכים אותם יחד עם עוד כמה ירקות לסלט.  עוד לפני הדיון על הבריאות, חשוב שתדעו שדווקא כאן, בהחלטות הכי 'קטנות' שלכם, טמונה השפעה גדולה הרבה הרבה יותר על הסביבה, מסך כל מה שאתם דואגים לשמור בצורה ישירה.
חקלאי אחד ויחיד, שבזכות קהילה שצורכת ממנו את הירקות שלה, יכול לעשות בחירה שההשפעה שלה על הסביבה שווה להשפעתה של קהילה שלמה!  מקום העבודה שלו, היא חלקת אדמה שעל גורלה הוא מופקד; הוא יכול להשתמש בחומרים רעילים ובדשנים שיחלחלו אל מי התהום וירעילו מאות ואולי אלפי אנשים, או שהוא יכול להשתמש רק בקומפוסט ולהמנע מרעלים.  יכול להיות שדווקא משום כך, תשתפר יכולת הספיגה של האדמה ועושרה הביולוגי דווקא ייטיב עם איכות מי התהום.
הוא יכול למלא מרסס אחד "תמים" בחומרים קטלניים ומסרטנים, שהרחף מהם ינשא עם הרוח היישר אל אפיהם הקטנים של ילדים  ואולי גם להזמין מטוס ש''יפספס'' פעם אחת.  והוא יכול לדאוג לאיזון ביולוגי בשדה, שבו רמת ה'מזיקים' תישמר נמוכה הודות ל'אויבים טבעיים'.
הוא יכול לפזר רעלים למכרסמים, שירעילו את הנחשים, שירעילו את העופות הדורסים וכן הלאה - מה שיביא להפרת איזון חמורה יותר, שלא לדבר על הפגיעה בבעלי החיים הנכחדים.  והוא יכול לבנות תיבות קינון לאותם עופות דורסים, על מנת שיאכלו את המכרסמים.
הוא יכול להשתמש בחומרים ובמשאבי טבע יקרים, שמקורם הולך ואוזל ואין דרך להשיבם, או לחלופין להשתמש בחומרים מתכלים ומתחדשים, שרבים מהם ניתנים ל'ייצור' במקום.
וכן הלאה וכן הלאה...
אז נכון שזה נשמע מטיף וגם מאיים ומטיל מורא, במיוחד בימים בהם קילו עגבניות נמכר ב-17 אג' בסופרמרקטים, אבל אין יותר לאן לברוח.  כולנו תמיד השפענו ותרמנו לעיצובה של הסביבה ושל מה שהורס אותה, אלא שלא ממש הבנו עד כמה.  עכשיו, אחרי שמדי יום נחשפות עוד ועוד משמעויות של אורח החיים חסר האחריות בו יכולנו לעצום עין, ברור שלפעמים המסיבה נגמרת.  וזה לא שמעכשיו יהיה סגפני ועצוב, אלא שנוסיף גם את מימד העתיד לחיים שלנו ונוכל לישון טוב יותר, כשנדע שגם הילדים שלנו יוכלו לחיות בצורה נאותה, נקייה ובריאה כפי שאנחנו יכולים (עדיין) לחיות בה.

  עד שהמדינה תשכיל להבין, שבאמצעות חיזוק וסבסוד חקלאות ששומרת על הסביבה (כמו גם תחומים אחרים) היא עשויה לחסוך מליארדי שקלים מתקציבי הבריאות ושאר התחומים בהם נגרמים לנו נזקים - ישלמו האזרחים שאכפת להם את התוספת.  חשוב להבין, חקלאי אורגני לא מרוויח יותר מהמחירים הגבוהים יותר, אלא הוא צריך להוציא יותר כדי להגיע לתוצאות ללא השימוש באמצעים המזיקים לבריאות ולסביבה.  וככל שהאנשים יחזקו וידרשו מזון בריא שגדל תוך שמירה על האדמה, המים והאוויר - כך גדלים הסיכויים שהוא יהפוך לסטנדרט.  וכשזה יהיה הסטנדרט, המדינה תשקיע בו יותר וגם המחירים יוכלו אולי לרדת.
אני לא משלה את עצמי שיש הרבה אנשים ששמים את הבריאות שלהם לפני הכיס.  אני גם לא מרגיש שיש נהירה גדולה לצריכה נבונה שמעדיפה את הכמות שצריך על פני 'כמה שיותר זול'.  למעשה, הבחירה לקיים גן ירק שמאפשר לאנשים הזדמנות להשפיע על החיים של עצמם ועל הסביבה, צמצמה את הכנסותיי להרבה מתחת לשכר המינימום כבר לא מעט חודשים.  ולמרות המצב הכלכלי הלא פשוט ש'גזרתי' על עצמי בבחירה הזאת, אני עדיין חושב שאני עוזר לאנשים הרבה יותר ממה שהם יכולים לקנות אצלי.  מעטים מהם מבינים שהאינטרס שלהם לשמר ולטפח מיזמים כאלה, גדול הרבה יותר מהאינטרס שלי להתפרנס ממנו.  רוב הזמן אני מוצא את עצמי מנסה ל'תרגם' ערכים מוספים רחבים וארוכי טווח, עבור מי שמציג לי שיקולים שבעיני נראים מגוחכים קצת.  יכול להיות שאני מכוון קצת גבוה מדי ומנסה להכניס למודעות תפיסה שבהעדר כורח המציאות, לא הרבה רוצים לטרוח ולהכיר בה.  לפחות כל עוד החול לא חם מדי ואפשר עדיין לטמון בו את הראש...
האמת היא, שכל ה'סיפור הארוך' הזה מגיע, אחרי שבשבוע האחרון קצת נמאס לי.  והיססתי לא מעט אם להפוך שוב את הבלוג הזה לבמת הטפה, או שלהמשיך ולשמור אותו סטרילי ונקי, ממש כמו שהסטייקים עטופים על מגשי קלקר לבנים ועטופים בניילון נצמד עם מדבקה מחייכת, ללא זכר לסבל שעובר על בעלי החיים כדי שנוכל לזרוק חצי מהם לפח.
השבוע הרגשתי שאנחנו מתקרבים אל'קו פרשת המים'.  כבר אי אפשר להגיד שאנשים לא יודעים או לא שמעו.  אפילו הרב  הראשי, שמייצג מוסד די שמרני, כבר לא יכול עוד להתעלם מנזקי הכימיקלים לבריאות.  אפילו הוא הוציא פסק הלכה, שקובע שנזקי הריסוסים לבריאות, חמורים הרבה יותר מהנזקים ההלכתיים באכילה שגויה של חרק בירק.
ונכון שתמיד אפשר להסביר עוד קצת, להזכיר ולחזק בכל שבוע, אבל הגעתי לתחושה שדי.  שאני ממש לא רוצה למכור ירקות במובן השיווקי שלהם.  שאני ממש לא רוצה להמשיך ולשכנע ולהסביר לאנשים, כמה חשוב להם לשמור על הבריאות ועל הסביבה, על הילדים ועל עתידם בעולם הזה.  אני רוצה לחזור בדיוק אל הנקודה בה החלטתי לעזוב חיים 'מסודרים' ולהתמסר למה שאני רואה בו שליחות והקרבה.  אבל אני ממש לא רוצה לעשות את זה עם מי שלא מתחברים לזה, או שעושים לי טובה וקונים ממני צרור פטרוזיליה פעם בחודש.  אני לא רוצה לפגוע באף אחד, כי גם למי שבכל זאת משקיע את הון העתק של 5 הש"ח הללו מתקציב המשפחה, על חשבון איזו חבילת במבה, יש את הזכות לבריאות.  אבל מצטער, אני כאן בשביל מי שצריך את זה על כל המשמעות של זה!  ואם אין עדיין בסביבה מספיק אנשים שרואים בכך חשיבות ורואים את עצמם כחלק ממשהו קצת יותר רחב מגבול חומת חצר הבית שלהם - אז יכול להיות שאני צריך להצטמצם למידת גן הירק שתספק את משפחתי ואותי.  יכול להיות שאני סתם מנג'ס עם הצדקנות הסביבתית/בריאותית שלי ושכל עוד אנשים מצליחים לספר לעצמם ש'יהיה בסדר' ולא קורית שום קטסטרופה, אין להם שום סיבה לשנות אורחות חיים.
זה אולי לא הכי 'חכם' ובטח לא 'שיווקי' להטיח בפני כל את האמת שלי.  אבל אם אני צריך לבחור בין עסק ריווחי, שנשען על זה שאני צריך כל היום לספר לאנשים סיפורים ולהאכיל אותם בכפית, את מה שעמוק בפנים הם כנראה מבינים שטוב להם, לבין עסק מאוד לא עסקי בו אין שני צדדים -אלא קהילה שכל אחד בה מביא את מה שמחזק אותה, הרי שהאופציה השניה היא העדיפה.  קצת נמאס לי להיות 'מוזיאון' שבו עוברים ושבים מתרפקים בנוסטלגיה, כל אימת שהם רואים ישראלי שעובד בעצמו בשדה ולא שולח לשם תאילנדים.
קצת נמאס לי להסביר לאנשים, שאת החורים בעלים אפשר לראות ולאכול סביב, וזה עדיף על עלים 'מושלמים' בלי שום חור, אבל עם חומרים ממש לא בריאים שאי אפשר לראות, להריח או לטעום אותם.
בעיקר נמאס לי מהבורות והשטחיות באופן הערכת עלותם של הדברים.  כל מי שמגדל ירקות אורגניים ובטח שבחקלאות מקיימת שברובה עבודת כפיים נטולת חומרים כלל, לא מבין את המחירים הנמוכים שאני נוקב בהם.  "זה כדי שאנשים יוכלו להתקרב ולנסות, כי הם בכלל לא בודקים את התוכן - העיקר כמה שיותר זול" אני מנסה להסביר להם.  ומבין שזו טעות.  שאני ה'קטן', לא אצליח לגרום לאנשים לבדוק גם את האיכות ולא רק את המחיר.  אנשים כל כך שקועים בתגי מחיר ובאיך למצוא את הכי זול, עד שלא אכפת להם להאכיל את עצמם ואת ילדיהם ברעלים.  ומאלו, עם כל הכבוד, אני רוצה להפרד עכשיו.  אם כל ה'עזרות' שלי לפתוח צוהר ולהציץ קצת מעל ל-0.99 אג' לא הצליחו, כנראה שאני פשוט צריך לכבד את בחירתו של אדם להשאר במקום שהוא רוצה ולהניח לנפשו.
מסתבר שעם כל הקושי, קל יותר לגדל ירקות מאשר לגדל קהילה.  וכנראה שבינתיים אשאר רק עם הירקות.  
מי שבאמת רוצה, צריך ואוהב, יודע כבר איך ואיפה למצוא אותי, את השדה, את הירקות ואת כל הרעיון הזה, שנקרא 'חקלאות בשיתוף הקהילה'.
מי שלא, באמת שלא חייבים.  אני מבטיח לא להציק לכם ואפילו לחייך גם אם לא תקנו ממני....
(-:


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה