24 באוג׳ 2012

סתם קצת קשה בחיים, או שאתם באמת ירוקים?

 אני מאוד אוהב את המבטים הנוסטלגיים של מבקרים בשדה; פיזית או וירטואלית.  האמת היא, שבכל השנתיים של ירק פרא, שמעתי רק תגובות חיוביות וחיוכיות, שתמיד חיממו לי את הלב וחיזקו את התחושה שאני עושה משהו טוב.  לא רק לי ולסביבה, אלא גם לאנשים הנקרים בדרך.  ובאופוריה הזו דישדשתי בין הערוגות בבוץ החרפי וצרבתי את כתפי בשמש הקייצית.  הלגיטימציה שקיבלתי היתה הדלק להמשיך- גם אם בהתחלה זה קשה.  סיבות מכל מיני סוגים הביאו אנשים לקנות לעצמם תוצרת ומשום מה, דווקא הסיבה שהחשבתי למרכזית, נעדרה.  כל אלו שהתפעמו, התרגשו והתמלאו נוסטלגיה והתמוגגות מה'פלאח' הצעיר ואורח החיים עליו הוא מדבר, לא בחרו להחליף את המזון בביתם בירקות נטולי הרעלים.  ולא הבנתי את זה.  אפילו קצת כעסתי עליהם בטיפשותי.  כי איך יכול הבנאדם להתלונן על מצבו ולהמשיך לקיים את מה שמזיק לו, אפילו כשיש לו את החלופה ממש מתחת לאף?!
ואז הבנתי משהו: הרבה אנשים מאוד מתחברים לכל הירוק שצובע אותנו בשנים האחרונות, אבל החיבור שלהם הוא בעיקר רעיוני.  אין ספק שמתוך החיים האפורים והשחורים לעתים, שמציעה לנו תרבות המערב על כל המכשירים הדיגיטליים שלה, כל שתיל או דבורה הופכים פתאום למראה נדיר שהנשמה מתגעגעת אליו.  והניתוק מהצורך הקיומי לגדל משהו ומהפשטות שבישירות שבלשים זרע באדמה וכעבור מספר שבועות לאכול מהתוצרת שלו, מתגלה במלוא עוצמת כאבם.  ואם רק היה אפשר להמשיך להנות מתענוגות המודרניזציה מצד אחד ולשמור על הקשר הישיר לטבע מצד שני- הרי היה זה מושלם!  אבל מדובר בפרשת דרכים.  זה לא מספיק להתחבר רעיונית/וירטואלית למשהו, כדי שישמר במציאות. כחקלאי זעיר שמנסה לממש תפיסה אלטרנטיבית לתעשיית המזון,שעבורה לא תמיד האדם, בריאותו וסביבתו במרכזה- אני בוחר להקריב באהבה גדולה, חלקים לא קטנים בנוחות הפרטית שלי.  אבל זה לא מספיק ולא יכול לעבוד לבד.  על מנת שהמציאות תהיה קצת יותר מפסטורלית, חשוב לי לספר ולהסביר כמה שיותר, שהבחירה הפשוטה של כל אחד מה ואיך לקנות, היא חלק קריטי ביצירת מציאות בריאה יותר.  וכדי שכל חקלאי זעיר כמוני, שמנסה לשרוד בתוך מה שהפך לתעשייה של ענקים, דרושה קהילה.  כזו שתמשיך לתמוך במילים חמות וביקורים, אבל גם בשינוי אמיתי של הרגלים!

שבת שלום.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה