28 ביולי 2012

מחאת המזיקים

  מפעם לפעם, אני פוגש במקרה, חקלאי 'רגיל'.  האמת היא, שלא נשארו הרבה כאלה והמעט שנותרו, ברובם הם כאלה שאין להם בוץ על הידיים.  כדי להתקיים היום, הם לא יכולים להסתפק ביחידת האדמה שהוקצבה לכל משק אי אז, בימי חיתולי המדינה ותחת ידיהם מקובצות לא מעט חלקות אותן הן שוכרים מבעלי משקים שלא עוסקים בחקלאות.  וכשאתה צריך לנהל עסק כל כך גדול, זה כבר לא ציורי כמו שרבים נוטים לדמיין את החקלאות.  מדובר בלוגיסטיקה, שיווק ומסחר, שלא משאירים יותר מדי מקום ל'פספוסים' של הטבע.
  המפגשים האלה קצרים מכדי להעביר את כל מה שיש לנו לתרום אחד לשני ולרוב הם מתנקזים לשאלה ספציפית, אודות הדרך להשמיד מזיק מסוים.
ובשיחות כאלה, אני תמיד יוצא מגוחך ולא רציני.  לפחות בעיני הצד השני.  כי לך תסביר, שעצם החיפוש אחר מענה ספציפי לבעיה ספציפית, הוא ההבדל המהותי בתפיסה!  זה נכון שיש לא מעט פתרונות ספציפיים ל'מזיקים', באמצעות 'אוייבים טבעיים', אבל הפרספקטיבה...
משום מה, התרבות שלנו, שמקיפה לצערי חלקים גדולים (מדי) על פני כדור הארץ, מונחת כולה על היסוד שהעולם שייך לבני האדם.  כל הצמחיה, המשאבים, בעלי החיים, האויר והים - כולם יום אחד יהיו 'שייכים' למישהו.  ואם המישהו הזה יחליט לנצל אותם עד תום - לא תהיה לאף אחד אחר הזכות להפריע לו.  במיוחד לא לטבע על יצוריו ואינספור חלקיו.  ואם במקרה ה'טוב', יחליט אותו מישהו שצריך לשמור על הטבע, אז הוא ימנע ככל שיוכל מפגיעה בו.  אבל הנחת היסוד של שניהם, היא אותה  הנחה ממש; העולם שייך לאדם.  וכל עוד זו ההנחה, משמע שכל שאר חלקי העולם צריכים לשרת אותו או לא להזיק לו.  יש מי שמאמין שאלוהים נתן לאדם את כל החי והצומח, אבל לא תמיד זוכר את האחריות שיש לו לשמור על המשך ההתקיימות שלהם.  יש מי שמאמין שהוא צריך לעשות כמה שיותר כסף ולכן הכל כשר, אבל קצת שוכח שכל הפרת איזון, גוררת בהכרח איזון כפוי של הטבע כפיצוי.

  וככה, כשאותו חקלאי שואל אותי איך אני מתמודד עם תריפס ('מזיק' על שנראה כמו חרגול זעיר) ואני מתחיל להפליג בסיפורים על איזון, ועל גיוון ועל צריכה וקהילה וכו' וכו' - השיחה הופכת למעין שיח חרשים.  ולמרות שאני מנסה להשחיל את זה שאני מבין אותו, כי יש לו אחריות על שדות גדולים מאוד ושכשאתה מכיר דרך אחת בעיקר - בטח שלא תעיז לנסות אחרות - זה לא עוזר...  מבחינתו אני נשאר משוגע קצת (ואולי הרבה?) ומבחינתי הוא נשאר גורם שרק מחזק את חוסר האיזון, מייצר בעיות חדשות ולא חושב על התמונה הגדולה.
אני תוהה אם אי פעם נצליח למצוא את הדרך להתקיים יחד.  האם זה יבוא מהתרחבות התודעה של הקהל, שיבין את השפעתו האדירה על הסביבה מהרגלי הצריכה שלו?  האם מכיוון ארגוני החקלאות האורגניים, שינסו לתת לכלל החקלאים עוד כלים ולא יפקירו אותם לחברות הכימיקלים, שמזה עשרות שנים מפמפמים להם רעל בטונות ומפחידים אותם ב'אין ברירה'?  או האם יהיה זה פשוט הטבע, ש'ינחית' איזו מכת איזון שתיתן לנו תזכורת?...

אישית, אני מאמין שזה בעיקר עניין של תרבות.  ושאם הציבור הרחב יצליח לעלות עוד מדרגה מעל למחאות ולקיטורים ויעבור למעשים, הוא יהיה השחקן האמיתי שיקבע בין השאר, גם איך החקלאות תראה בעתיד.  כי בדיוק כמו שאנחנו מבינים יותר ויותר שסיגריות, אסבסט וכל מיני חומרים בפלסטיק שבבקבוקי של התינוקות יכולים להרעיל אותנו, כך יש רעלים קשים הרבה יותר לעתים, שאנחנו מעודדים שימוש גדול בהם.  והכל רק בגלל שאנחנו רוצים שלא יהיו בחסה שלנו חורים...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה