22 בפבר׳ 2012

קיימות במבחן המציאות

  הקיימות היא דרך חיים.  היא לא משהו שאפשר להשיג ואז להמשיך הלאה.  היא לא יעד, אלא הדרך אל כל יעד שהוא.  במהלך השנה האחרונה, מפעמות בארץ וסביבה רוחות של התעוררות ושינוי לכאורה; מחאת האוהלים, מחאת העגלות, מחאת הקוטג' ואפילו מחאת פסק הזמן שהצטרפה בימים האחרונים.  מצד אחד, משאלתם של כל מי שמנסים כבר שנים ל'העיר' את הציבור כדי שישנה את דרכיו - מתגשמת.  הציבור מבין שהוא לא אוסף של פרטים חסרי אונים שלא יכולים להשפיע ויוצא אל הרחובות.
מצד שני, מהות המחאות כולן ועצם היותן מחאות, אמנם סובבת סביב רעיונות שונים, כגון; 'צדק חברתי', 'דיור בר השגה' ומחירים שפויים, אבל הדרך היא אותה הדרך - תרבות הצריכה המערבית שאינה בת קיימא.
משום מה, אולי מתוך השמחה על ההתעוררות המיוחלת, טועים בעיני אנשי הקיימות בחיבוקם את המוחים למיניהם.  ישנה סתירה עמוקה בין תפיסת הקיימות, המדברת על אחריות אישית וסביבתית שתדאג לעצמה ולאפשרות הדורות הבאים לדאוג לעצמם באותה מידה לפחות, לבין תפיסת המחאות שמסתכמת בהסרת המכשולים הכלכליים העומדים בפני המבקשים להמשיך לצרוך הרבה ובזול.  אני מבין את הסולידריות ואת הצורך לחזק את ההתעוררות, אבל חושב שחשוב מאוד להתאפק.  לבדוק טוב טוב, אם אכן מדובר בשינוי שיביא לאורח חיים שיכלה פחות משאבים, יזהם פחות את הסביבה, ישיב סולמות ערכים מוסריים וחברתיים רחבים יותר מחור הגרוש, יהווה אלטרנטיבה פילוסופית ובין אישית לפרסומות והג'אנקפוד, יגרום לאנשים לקנות פחות קנקן ויותר את מה שבתוכו.  לצערי, אני מאוד בספק.  ממש כשם שחברות מסחריות רבות קפצו על העגלה ה'ירוקה' בקמפיינים של 'גרין ווש' וכל כך רצינו לחבק אותם, יכול להיות שאנחנו אצים רצים לחבק גם הפעם, את ה'עץ' הלא נכון...
החיבור בין אנשים שמדי יום משנים את אורחות חייהם האישיים והסביבתיים מבלי לחכות ל'טובות' של הממשלה ושאר גורמים חיצוניים (או חוצניים), לבין אנשים שבסך הכל רוצים שהמספרים ישתנו אבל שהתרגיל ישאר - עלול לעשות שירות דוב.  אם תפיסת הקיימות תסתכם ותקופל לתוך מחירי הדיור, הקוטג' או השוקולד, הרי שיהיה מאוד קשה לאחר מכן לפעול לקידומה האמיתי בהמשך הדרך.  לטעמי, צריכים אנשי הקיימות לחשוב בכובד ראש, כיצד למנף את המומנטום ולהציע דרך חדשה כפתרון לבעיה הנקודתית אך גם לשאר הבעיות שטרם צצו.  עצם ההתארגנות וההתגבשות לקבוצות פעילות, היא אינה המהות וחשוב לא לטעות בכך.  היא אמנם תנאי בסיסי לכל שינוי, אולם השינוי במקרה זה, אינו הישג כזה או אחר מול ממשלה כזו או אחרת, אלא ההסכמה לבצע שלל בחירות בכל הזמנים, שכללי הקיימות הם מבחן תקפותן.
ולמרות שזה פחות אטרקטיבי וללא קליימקסים שנמדדים במאות אלפי אנשים עם שלטים, שמתכנסים בערב אחד - החוכמה היא ל"שווק" את עקרונות הקיימות בצורה שתגרום לאנשים לאמץ אותם לאורך זמן חייהם מצד אחד, כשתוצאותיהם נראים פחות כמו עוגת קצפת ענקית חד פעמית ויותר כמו סוכריות קטנות מדי פעם לאורך כל הזמן.  אולי אפילו כמו תמרים.
באופן אישי, הייתי מעדיף לראות שינויים קטנים בכיוון לאורך זמן, מאשר איזו 'סערת ריגושים' שתעשה מהפיכה.  ממש כמתואר בקאיזן.  ודווקא עכשיו, כשישנם קולות המנסים לבצע החייאה במחאה (בעיקר כדי שלא נחשוב שהיא מתה), הוא הזמן לאסוף את כל ה'מיואשים' על ציפיותיהם ולהכניס אותם למערכת שמדברת פנימה, שלא רק מחפשת את מי להאשים ושיש בה לוחות זמנים ארוכים עם תוצאות פחות גבוהות אולי - אבל הרבה יותר יציבות.

2 comments:

  1. אסף,
    התחברת לי בהרמוניה לתוך דברים שכתבתי בספטמבר:
    http://www.mazon-izun.com/?p=6132

    רק שאתה, איך לומר את זה?
    קצת יותר נחרץ :)

    השבמחק
    תשובות
    1. היי טלי.

      אני זוכר טוב מאוד את מה שכתבת וזוכר שמאוד התחברתי לזה אז - כמו גם היום.

      מחק