5 באוק׳ 2011

סליחה שהעזתי

בדיוק לפני שנה, בשיא חוצפתי, החלטתי לגדל ירקות אורגניים לתושבי הסביבה.  הדברים שהכי הטרידו אותי, היו המזיקים והמחלות שרק שמותיהם גרמו לי להמנע משך שנים, מלהעיז ולצאת החוצה, מגן הירק הצנוע אל השדה הפתוח.  צהבון האמיר, עלקת, אקרית החלודה וכמובן שזבוב הפירות ועוד רבים ו'טובים'.  גם העשבים ה'רעים' איימו לכסות את הירקות שטרם נזרעו, בסבך גדול.  ולמרות כל אלה, אזרתי אומץ ו'הלכתי על כל הקופה'. הכנתי 8 ערוגות ארוכות ארוכות,  מעורבות בקומפוסט משובח שלא חסכתי שקל על איכותו.  החורף שפצח בגשמי ברכה מתוזמנים היטב, הביא איתו שטף אדיר של כל טוב ירק; חסה מתוקה, פטרוזיליה, כוסברה, רוקט, שמיר, רשאד, פול שופע ועוד ירקות מצויינים רבים.   כמות המזיקים היתה קטנה ובכל ה'מערכות' שהתחוללו, ידם של האוייבים הטבעיים תמיד היתה על העליונה. הפחדים והחששות שקיננו בי טרם תחילת העונה ולובו  על ידי חקלאים רבים וטובים, הלכו והתפוגגו אחד אחרי השני.  שניה לפני שהתעטפתי בביטחון ובאופוריה, הזכרתי לעצמי שהמבחן האמיתי מגיע בקיץ.  הירקות ה'קשים' והטמפרטורות הגבוהות, הם השילוב אותו מחבבים לא מעט חרקים על מגוון גלגוליהם.  וכך, בצנעה יחסית, עבר החורף עם יבולים יפהפיים ומלאים טעם.  אפוף בירוק מסנוור וממלא שלווה, כמעט ושכחתי שרצוי גם למכור...  מהרגע בו הבכירו הירקות הראשונים, הייתי משוכנע שלא אצטרך להגיד כלום לאף אחד.  בודאי שלא אצטרך לנסות ולמכור, רחמנא ליצלן.  יש משהו כל כך ברור ובלתי אמצעי, בתחושה של שיטוט בין ערוגות מלאות ירקות רעננים.  כל כך ברור, עד כי הייתי בטוח לחלוטין, שכל מי שסתם עובר ליד השדה במקרה (מה שקורה להרבה אנשים, עקב הימצאותו של השדה בלב הישוב), מיד יתחיל לחפש סלים ושקיות כדי למלא אותם בירק.  לי עצמי אין שום משמעות שם.  אני רק זה שמגיש להם את הירקות, קוטף ומסביר להם מה יש, למה וכמה.  והתשלום? מבחינתי הוא לא על הירקות עצמם!  כי איך זה יכול להיות שיש לירקות ערך חומרי מלבד היכולת שלהם להזין??  התשלום הוא רק הדרך של המבקרים לדאוג שאשאר שם ואמשיך לגדל את הירקות...
'כמה נאיביות', שמעתי כל כך הרבה.  ואין מחמאה גדולה עבורי מ"נאיבי".  עם כל הגסות, הקושי והכאב סביב, נאיביות דווקא יכולה לרפא קצת, לא?
וכך, החורף המשיך להביא איתו ברכה גדולה לכל זרע ושתיל שנטמנו באדמת השדה.  ואני רק חיכיתי שם.  מוכן ומזומן לשרת את כל מי שדרכו תביא אותו ל'ירק פרא'.  לא דוחף לאף אחד דבר, לא מנסה לשכנע - רק עוזר לכל מי שרוצה להכיר, מחלק 'טעימות' ומאמין בלב שלם, שאושר אכילת הירקות הטריים, האורגניים, שגדלו בדיוק כמו שהטבע רצה - יתפשט ויזמין אל השדה קהל רב.  האמת היא, שגם בקהל מצומצם הסתפקתי.  ער למהלך המשמעותי שנדרש לכל מי שצריך לעבור מ"הכי זול", ל"הכי בריא".  והייתי שם כדי ללוות.
החודשים עברו, וגם ירקות רבים שהבשילו ולא נקטפו, לא העציבו אותי.  שלא לדבר על הציפייה להכנסה שאפילו בקושי נולדה...
האביב והקיץ הגיעו.  ה"מלחמה" הצפויה נפתחה ומצאתי את עצמי מתחרה על כל קישוא ועגבניה, במגוון עשיר של חרקים ושאר יצורים, ששרדו את כל השדות מלאי הריסוסים שבאיזור ומצאו "גן עדן" בו אף אחד לא ממלא אותם בשלל רעלים.  לא קל בכלל לקחת חלק בתחרות הזאת.  לא קל בכלל להסביר למבקרים, שעדיף לאכול ירק שרואים בו את הנזק ואוכלים סביבו, מאשר לאכול ירק 'מושלם' שמלא בחומרים שאי אפשר לראות, להריח או לטעום אותם.  וגם לזה הייתי מוכן.  מצוייד בכל הסיבות וההסברים, בכל יופיו ומורכבותו של הטבע, עשיתי כדי לאפשר לאנשים לחשוב על מה שאף פעם לא ביקשו מהם לחשוב עליו- על הבחירה; במה שהם אוכלים, ממה שהם נזהרים, במי הם מוכנים להשקיע ובאיך שזה ישנה את כל התרבות שכל כך אופנתי להתלונן עליה בזמן האחרון.  וגם כשראיתי שהמחסום האחרון - עלות הירקות, לא נשברתי, אלא התמלאתי באושר על שהצלחתי לפחות לעורר את המחשבה.
והבנתי.  ואני עדיין מבין, למה כל כך קשה לשנות את ההרגלים.  לא בגלל שהם מוכיחים נכונות או יעילות, אלא רק בגלל שאין להרבה אנשים זמן וכוח להשקיע בשינוי וביצירה של החיים של עצמם.  אחרי הכל, קשה מאוד ל'גזול' את הנוחות שבמרכז קניות אחד, עטוף חניה בשפע, עם מחירים שכבר מזמן חנקו והכניעו את כל המכולות וחנויות המזון, ושבעיקר יש בהם עגלות ענקיות... השיטוט הרך והנעים, בין איי השפע והמוצרים שבסופר הממוזג, תוך התנקזות חלקה אל האוטו, הוא בטח הרבה יותר נוח מהבוץ שבין הערוגות, או השמש חסרת הרחמים שבשדה.  הכמות, הנוחות והמחיר.  השילוש הקדוש של הצרכן המערבי - ובפרט של הישראלי.
לאט לאט התחלתי להבין, שאני לא מוכר ירקות בכלל, אלא מנסה לכפות על אנשים שינוי.  ואני משתמש במילה הקשה 'לכפות', משום שכשאני בודק היום את כל התהליך, אני מבין שלא שאלתי אף אחד אם הוא בכלל רוצה ירקות אורגניים!
לא טרחתי לבדוק אם האידאולוגיה והתפיסה האישית שלי, נכונה ככל שתראה בעיני ואפילו אם תהפוך יום אחד למקובלת, מתאימה לכל מי שציפיתי שיגיע לשדה.  ולו בשביל צרור פטרוזיליה מפרגן של פעם בשבוע...  זה עניין אחד להקים פרוייקט כזה ולאפשר לאנשים להכיר, ללמוד, לבקר ולטעום, אבל זה עניין אחר לגמרי לקוות שזה גם ישרוד כלכלית.
ובמסגרת הנאיביות המפושטת שבי, האמנתי שארגון החקלאות האורגנית יפעל כדי לספר לאנשים את העובדות והפרטים.  אני הרי סתם חקלאי זעיר שבזעירים וזה בכלל לא רלוונטי כמה בריאים ויפים הירקות שלי.  מה שקובע בסוף, הוא השיווק.
ולמי בכלל בא לשווק?! ולמה שארגון שבעיקרו הוא כלכלי, ידאג לזוטא כמוני?...
יכול להיות שאני כועס על האנשים?... על זה שהם מתעקשים לשמר את כל ההרגלים המערביים המגונים, שמלאים בנפח אבל ריקים מתוכן? שהם אפילו לא מנסים, למרות שהם כבר מבינים שיש קשר בין הבריאות לבין התזונה וכל מה שהיא מכילה?
אני מודה - כעסתי.  פה ושם היה מי ששמע אותי נוזף בכל מי ש'מקשקש' איתי על הירקות, אבל לא מגיע אפילו לנסות.  זה המקום לבקש סליחה.  גם הזמן הנכון...
אחר כך כעסתי על עצמי.  על זה שהנחתי לאותה נאיביות שלי, לטשטש את העובדות קצת יותר מדי.  והעובדות הן, שאחרי שמסננים את כל פטפוטי האקולוגיה שכל ילד כבר יודע לדקלם, השינוי עוד לא כאן.  ושאולי הייתי מוכן לרוץ ולשכב על הגדר, אבל כמעט אף אחד לא רוצה באמת לעבור אותה...  כל ענייני הבריאות והסביבה אולי מטרידים יותר ויותר, אבל עדיין יותר נוח לשמור את ההתעסקות בהם לשיחות סלון או מקסימום הצטרפות לאיזו קבוצה בפייסבוק.  אגב, אם כל אחד מ"מאות אלפי" המוחים בקיץ הזה, היו עושים פעולה פשוטה אחת של שינוי קטן בצריכה שלהם - יכול להיות שהמציאות היתה משתנה הרבה יותר מהר מאלף טרכטנברגים.  ואת דעתי זו לא הסתרתי גם בתקופת ה'חושך' בה כל מחלוקת על המחאה היתה מייד מועלית על ה'מוקד'.  אבל כנראה שיותר נוח לרשום סיסמא על קרטון ולצעוק אותה כלפי 'מישהו למעלה', מאשר לעשות פעולה אצלך, "למטה", שתשנה את המציאות בעצמה.
גלשתי...
ועכשיו, שניה לפני שאני נכנס לעוד השקעה ומתמכר שוב לפיתוי שבעבודת האדמה שכל כך ממלאת את נפשי, אני עוצר.  לחשבון נפש ולחשבון פיננסי.  ושואל את עצמי אם יש בכלל מקום בנוף, ל'ירק פרא' במקום בו הוא נמצא? האם הוא יכול להוות מרכז בו גדלים ירקות אורגניים לקהילה, לצד טיפוח של שינוי ויצירת סביבה אנושית וחומרית?  האם יש מספיק אנשים שמעוניינים וצריכים שהוא ימשיך להתקיים עבורם, כדי שאוכל להרשות לעצמי להמשיך לנסות ולשרוד?
האם אני מוכן ל'מכור' את הערכים והאמונה שלי, רק כדי שיקנו אצלי?
אני ממשיך להאמין שכשהנסיבות תתקיימנה, הצורך של הקהילה בחקלאים האורגניים המקומיים ישתווה לפחות לצורך של אותם חקלאים להתקיים.  יכול להיות ש"טוב" מדי סביב וצריכים להתרחש עוד כמה משברים כלכליים/חברתיים/בריאותיים וכו', כדי שהצורך יהיה ברור לכל הצדדים.  עצוב לי שזה לא נבנה כשהמצב עוד "בסדר", אבל אני לא רוצה להמשיך ולנסות לכפות את האידאולוגיות שלי על סביבה שלא מתעניינת בהן.  החלום והשליחות שאני רואה בלגדל ירקות אורגניים לקהילה המקומית, יצטרכו לחכות אולי עוד קצת.  בינתיים אני חוזר לחפש "עבודה"...

שנה טובה וחגים שמחים!

תגובה 1:

  1. הי, פעם ראשונה שאני פה. מוזר, בדיוק הגעתי לסוף.

    אני מנוי כבר הרבה שנים על חובזה. אז יש לי לפחות את הנסיון של לקוח.

    זה המון עניין של שיווק. של ליצור מסה קריטית - קהילה - שתתמוך בך. הנה - אני לדוגמה בכלל לא שמעתי עליך עד שמצאתי אותך בטעות בחיפוש בגוגל של חקלאות נתמכת קהילה. כמה יש כמוני שבכלל שמעו את הביטוי - מן הסתם לא הרבה.

    לדעתי מה שחסר בארץ באמת זה הספקה של מזון קלורי נתמך קהילה (לדוגמה התירס שלך). כשמחירי המזון ימשיכו לעלות (בגלל שיא תפוקת הנפט) כולם ירצו את זה.


    לא מזיק לפרסם גם דרך יוזמות קיימות. זה האלמנט של קהילה. כי חקלאות נתמכת קהילה זה לא רק אורגני. זה גם קהילה.

    בינתיים אתה יכול לנסות לאסוף את המשוגעים. איפה הם - בעיקר במרכזי הערים הגדולות - שם המודעות גדולה יותר ויש מסה של אנשים.

    בכל מקרה, בהצלחה.
    ואם תרצה לקרוא עוד על חקלאות נתמכת קהילה - בקר כאן.

    http://ecowiki.org.il/wiki/%D7%97%D7%A7%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%AA_%D7%A0%D7%AA%D7%9E%D7%9B%D7%AA_%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%94

    השבמחק