26 במאי 2011

בכלל לא קל...

  אין רע בטבע.  כל מה שקורה לא נוצר כדי לעשות 'טוב' או 'רע', אלא רק כדי לקיים את המערכת האדירה שנקראת 'כדור הארץ'.  יש הגורסים כי הוא אפילו רחב מגבולות האטמוספירה...  והכל קורה כמו שהוא קורה כבר מליוני שנים לפחות.  כשמשהו 'זז' קצת לצד אחד, משהו אחר 'זז' לצד שני בתגובה.  הכל קשור, משפיע ומושפע.  כדי לתפוס משהו כ'רע' ו'טוב', צריך שיהיה איזשהו עקרון בסיסי שמוסכם על כולם ועל הכל, שרק הקיום שלו אמיתי.  עד כה לא נמצא כזה עקרון, או לחלופין- נמצאו יותר מדי עקרונות...
כשאני שומע שמישהו מתייחס לגשם שיורד פתאום אחרי קציר כאל דבר רע, אני מייד חושב על זה שהוא מצפה שהטבע יתנהל לפי העקרון המסוים שאותו אדם מחזיק אצל עצמו בראש.  וציפייה כזאת אינה ריאלית בעליל...
כשמגיעה "מתקפת מזיקים" לחלקת הירקות, ו/או "מחלה", התחושות שממלאות את הבטן הן תחושות 'רעות' ולעתים אף גרועות מכך.  וכשזה קורה, אני חושב על זה שבסה"כ מדובר בהתאכזבותה של ציפייה שוב, שהטבע יפעל רק למען הצורך שלי בירקות וגם הצורך שלי להתפרנס.  זה קצת יותר קשה להסתכל שוב על התמונה הרחבה יותר, אבל בינתיים אני מקבל גם את זה בהבנה.
כשהפגיעה היא בבריאות שלי או של מישהו קרוב אלי, אני יודע היטב שזהו בדיוק אותו הטבע שממשיך לקרות כמו שהוא קורה, אבל כאן כבר מאוד קשה לי לוותר על הציפייה.  אותה ציפייה נאיבית כנראה, שהחיים, על כל העליות והמורדות שלהם, יתרחשו באופן עקרוני בין לידה לזקנה ולא יקטעו באמצע.  ולמרות שגם לכך יש אינספור דוגמאות בטבע, שהחיים אינם מובטחים לאף אחד בצורה ספציפית, אני ממשיך לצפות כמו ילד קטן שמחזיק באשליה גדולה.  אני חושב שכאב הפרידה מאותה ציפייה ילדותית ולא מציאותית, מתחרה בכאב הפרידה מאחי היקר יוסי, ששערי מערכת החיסון שלו נפרצו וגופו הותקף בצורה אגרסיבית על ידי זיהומים ווירוסים.  אני משתדל להחזיק בראש ובלב, את ההבנה שהחיים והטבע הם לעולם גדולים הרבה יותר ממה שנוכל לתפוס אי פעם ושאותה רוח שמפיחה בגוף שלנו את החיים, רק נפרדת מהגוף כשהוא לא מצליח להחזיק עוד בסביבה בה התקיים וכמו שכל חומר אורגני מתכלה ומתפרק לחלקים רבים שמרכיבים משהו חדש אחריו, כך גם הרוח תותיר את סימניה סביב ותמשיך להתקיים במחזוריות לנצח.
בחודשים האחרונים למחלתו, למרות שכבר היה מחוסר הכרה, סיפרתי לו בכל ביקור (כל יום או יומיים) מה מתחדש בשדה.  מה היה מזג האויר, כמה גשם ירד וכמה ירקות מאושרים מצאו את דרכם לצלחתם האורגנית של לקוחות חדשים.  המראה האחרון שהוא ראה בשדה, היה הערוגות החדשות הראשונות שתיחחתי, עוד בטרם נטמן הזרע הראשון באדמה.  כל כך רציתי שיבקר ויקטוף ירקות לעצמו ויתן את התרשמותו שתמיד צמאתי לה.  הרי הוא אחי הגדול!  אני יודע שהוא שותף מלא לאהבתי הגדולה לטבע, לאדמה, לצמחים ולבעלי החיים.  בשנתיים האחרונות הוא ניסה כמה פעמים לעבוד איתי בשדה, ככל שגופו החלש התיר לו.  אני מנסה להתמלא כל הזמן בזכרונות טובים וברוח השמחה והאופטימית שתמיד השרה עלי, כי העצב הוא רק הכאב הפרטי שלי, על אובדן הציפייה שהוא ישאר תמיד ויהיה בסביבה בכל פעם שאני רוצה.  וזאת משימה לא קלה בכלל...
השדה מניב יפה, למרות שאין עדיין מספיק קונים שיאפשרו לי להגשים את החלום לעבוד רק בו.  ולמרות שהוא עדיין (אם בכלל אי פעם) לא מפרנס אותי, אני יודע מלא תודה על קיומו ומתעטף בכל יום מחדש, באינספור ההתרחשויות שהטבע עושה בו, כמו מציג בפני את העולם כולו על כל מרכיביו.  כשאני לא מצליח לעכל את מה שעובר על משפחתי ועלי, הוא שם כדי להראות לי שהכל מחזורי ושכל מה שקורה - קורה כי הוא קורה...
אני מקווה שרוחך הטובה אחי, תתמזג עם הרוחות הנעימות של הטבע שמלטפות אותי כל יום, כדי שאוכל לחוש ולו משהו ממך מדי פעם.
אני אוהב אותך מאוד ויודע שאתה איתי.  ניפגש בשדה!

יוסי