4 באפר׳ 2010

סיפור קצת עצוב

  לפעמים, בלי לשים לב, אתה עושה משהו טוב ויוצא ממנו משהו עצוב...
היום היה יום אביב נעים במיוחד; השקתי את הצמחים שנשארו מהחורף, אחרי השרב הכבד שהכה בהם אתמול.  למרות שהייתי בטוח שהם במצב נבול ומיובש, גיליתי ששרבים כבר לא ממש מפחידים אותם השנה כנראה.  אחר כך העברתי כמה שתילי עגבניות ומלפפונים אל הערוגות המחודשות וכשהגיע אחייני וחברתו, פניתי לקצור עוד פיסה ממרבד העשבים המזריעים.  כבר תיארתי בעבר את יחסי לעשבים שאינם הירקות שאני מגדל - אם אין סיבה ממשית לכסח אותם, הם מוזמנים להישאר.  עוד דבר שסיפרתי עליו, הוא מגוון בעלי החיים שמגיעים לביקור וגם נשארים.  בסה"כ פינה קטנה של 1/2 דונם בלי ריסוסים, כימיקלים ועיבוד אינטנסיבי- והטבע נכנס במלוא הדרו.
מאחר ומספר ערוגות נשארו חשופות ונגמר העשב הקצור לחיפוי, פניתי לקצור את אותה פיסה ירוקה מצהיבה.  אחייני אחז בקלשון, מגבב את ערמות העשב ומכסה את הערוגות וחברתו הפליאה בליקוט זרעים מתרמילי שיח ברוקולי מתייבש.  וכתמיד, גם הפעם מצאתי את עצמי במדיטציה אקטיבית עם עבודת החרמש.  לפתע, באחת מהנפות החרמש, חשתי שהוא נתקל במשהו.  עוד לפני שהספקתי להבין מה זה, סנטימטרים ספורים לפני, התרוממה במעוף מבוהל חוגלה.  למי שלא מכיר, מדובר בעוף אדמה, אשר מעדיף לרוץ, לקנן ולאכול מהאדמה.  התעופה מבחינתה, היא אופציה השמורה רק למצבים בהם אין ברירה.  מבנה גופה המלא מאוד ביחס לכנפיה הקצרצרות, לא מוסיפים לכוח העילוי שלה...
לפני יומיים או שלושה, כשהגעתי לשדה, ברחו ממנו 2 חוגלות בתעופה.  מבחינתי, היו הן עוד מבקרות רצויות מאוד, במה שאט אט מסתבר כ'אי של טבע' בתוך ים השדות המדויקים, נטולי כל שוליים עם עשבים, או שיחי בר רחמנא ליצלן...  לא חשבתי אז, כשראיתי אותן בפעם הראשונה, שיבחרו לקנן דווקא כאן.  היום לצערי/לשמחתי, גיליתי שעוד מין של בעל חיים עלה על ה"תיבה".
החרמש הוא כלי עבודה מאוד מאוד חד.  למעשה, אפשר לדמות אותו לסכין יפנית ענקית, שבתנועות מעגליות ומדויקות, היא חותכת ואוספת צמחיה, כשמאחור נותר פס ישר של עשב.  לא צריך יותר מתזוזה קטנה על פני עצם כלשהו, על מנת להשאיר בו חתך עמוק.  על האדמה מצאתי שתי ביצים, כשאחת מהן נסדקה לצערי הרב.
אני באמת לא יכול לדעת מה קרה לאותה חוגלה ומקווה, שהיא הספיקה לברוח לפני שנפגעה.
את איזור הקינון הותרתי עם עשביה עומדת וגם יצרתי מעין חגורת עשבים סביבו.
למרות שמילדות מוכרת החוגלה באיזור כאחת מחיות הצייד הנפוצות ביותר, אני מלא עד לרגע זה בתחושה עצובה.  גם באופן ישיר, מתוך חרדה לגורלה וגם באופן עקיף, מהמצב בו אפילו החוגלות, אשר תמיד מוצאות להן מעזבות ופינות לקנן, נדחקות ככל הנראה מכל השדות ה'נקיים' והמלוטשים, אפילו לחצר משק בו מסתובבות 'סכנות' כגון כלבים וחתולים.
את גורלה של החוגלה אני לא יודע, כאמור.  מה שברור לי, שגם אם היא פצועה, סיכוייה לשרוד גבוהים לאין שיעור מסיכויי גוזלה שטרם בקע.  מקווה לעדכן בקרוב, באינפורמציה אופטימית.
חג שמח.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה