13 במרץ 2010

בתפקיד, על מדים ירוקים

לכאורה, מדים וצבא הם אולי הדבר הכי רחוק מהירוק. אף פעם לא ממש הבנתי, איך בדיוק אפשר לקרוא לצבע המדים ירוק. זה מבחוץ. וגם מבפנים, קצת קשה לחשוב על הצבא כארגון שיכול להתפאר בקיימות, בתפיסה מתחשבת בסביבה ובמשאבים ובהשקעה במודעות אליהם.
להבדיל אלף הבדלות, תמיד אומרים ש"שלום עושים עם אויבים" ולשכנע את המשוכנעים, לא ממש יבנה מחדש את ה'קרקע' של העולם לצמיחה שתחזיר לו את הצבע.
והנה, אחרי לא מעט שנים בהן העמידה מול קבוצה נעדרה כמעט לגמרי מחיי, מצאתי את עצמי מדבר, מפעיל, מקשיב, משיב ובעיקר נהנה מאוד, יחד עם הקבוצה הראשונה שהדרכתי ב"חווה ואדם". למרות ההתמקדות וההתמסרות הכמעט מוחלטות לגן הירק במשק, טרם הצלחתי להגיע למצב בו הוא מכלכל גם את חשבון הבנק ולא רק את הנפש. ולכן, הבנתי כי כדאי לי למצוא מקור הכנסה חיצוני, אחרת לא אוכל להרשות לעצמי להמשיך ולהשקיע בבנייה של משק הירקות והמזון. לרוב, כשיש משהו שאני באמת (אבל באמת) צריך והוא מקנן אצלי בבטן, אני יודע שמשהו יגיע וימלא אותו. ככה זה בטבע. והנה, גם לצורך הפרנסה (המאוד מאוד בסיסית) הגיעה התשובה. קיבלתי הצעה לבוא אל החווה המקסימה הזאת, שאחראית לתחילת דרכי ה"רשמית" בדרך הפרמקלצ'ר ולהדריך בה. כמה מרגש! באופן אידאולוגי אני משתדל מאוד להימנע מאידיאולוגיות. ובמיוחד מסיטואציות בהן עדר של אנשים הולך אחרי אדם אחד וממלא אחר גחמותיו (להלן-הנהגה או ניהול). אני מאמין במלוא מובן האמונה, שלכל אדם בריא, יש את כל הכלים והידע האינסטינקטיבי, לנהל את עצמו. וכדי לגלות את האפשרות לעשות את זה, כל מה שהוא צריך זה פשוט לקחת אחריות על עצמו. כל השאר יצטרף! ואלו המים. אך ישנו גם התינוק, הלוא הוא התחושה הנפלאה שממלאת אותי, בזמן שאני מעמיד את עצמי לרשות אדם או קבוצת אנשים, על מנת שיוכלו להנות ולהפיק תועלת גם הם מהידע והיכולת שצברתי. ועד כמה, לא הצלחתי למצוא את הדרך לעשות זאת, מבלי לחטוא בחטא האגו, שברוב המסגרות המאורגנות, תמיד היה נראה לי כתנאי לקיומה של כל סיטואציה של עמידה מול אנשים.
מאז הפעם האחרונה בה הדרכתי במסגרת תנועת הנוער (לפני שנים לא מעטות), במשך כל השנים בהן מצאתי את עצמי במסגרות שלא הסכמתי עם עצם הרעיון העומד בבסיס ניהולן, היו כל כך הרבה פעמים שאותה תחושה בעטה לי בבטן; ביצירת סדנאות, בהצעת עזרה טכנית ואישית, בלימוד, ביצירת מרחב עבור נוער משועמם/ונדליסט ועוד. ואת כולם דחיתי שוב ושוב, מפאת אותו חשש שבשיטות הקיימות, איכשהו תמיד המדריך/מלווה/מארגן עולה בחשיבותו על הנושא בעיני הנעזר בו - מה שבעיני ישיג את המטרה ההפוכה ויגרום להשלת האחריות העצמית ולתלות.
כשפנתה אלי עידית וסיפרה לי על הצורך במדריכים בחווה, זו היתה הפעם הראשונה מזה שנים, בה יכולתי להרגיש בטוח באופן מוחלט, שאותו חשש לא נמצא. למרות אהבתי במספר תחומים לא קטן, אין בהם את אותה תחושת מהות העוטפת את מה שקורה במשק, בחווה ובכל הסביבה בעצם. אני אפילו מתקשה למצוא מילים על מנת לתאר את זה, מאחר ולא מדובר בעניין תלוי מקום או זמן מסוימים. ה'דבר' הזה, שמלווה אותי לאורך כל חיי למעשה, הרבה יותר גדול מכל כישרון, תחביב או תחום עניין. ומשום כך, בכל עשייה, לימוד ולמידה, או סתם שהות במחיצת מרכיבי המהות הזו, יש היטמעות מלאה של הקיום העצמי בתוך הקיום הכללי ואותה הפרדה ממני אני תמיד חושש - לא יכולה להתקיים עוד. לא מעט פעמים קראתי וחשבתי על אותו 'רעיון' בו כל בעלי החיים ובתוכם בני האדם, הצומח והדומם, אינם אלא תאים בגוף אחד אותו אינם יכולים לתפוס. כרעיון, הוא יכול למצוא חן יותר או פחות, אבל כהוויה - מדובר כבר בהשתתפות של כל המערכות ולא רק של הראש הדן בסוגיה. כך שכל ההתלבטויות, מעצם היותן התלבטויות - לא קיימות עוד!
השבוע, בעיצומה של תקופה לא קלה בריאותית בקרבתי, התרחשה ההדרכה הראשונה בחווה!
קולות חלושים של חששות מפספוס נושאים עליהם אני צריך לדבר, הביאו אותי אל החווה שעה שלמה מוקדם יותר. חשבתי שכדאי להתהלך בה שוב ולפגוש את כל הנקודות בהן אעצור עם הקבוצה. חשבתי שאולי כדאי לרשום בראשי פרקים את הנושאים... מין נסיונות לחשיבה 'מסודרת', שאף פעם לא היה חשש שתצליח להתרחש אצלי בראש. למרות שאין שום הבטחה בידיעה שהדברים יזרמו, ידעתי שאין לי ברירה וזו הדרך היחידה בה אני באמת יכול לתפקד. וסמכתי עליה.
כמו בכל קבוצה, גם בקבוצת החיילים שהגיעה היו 'נציגים' ממגוון 'חתכי האוכלוסיה'. מהרגע הראשון, שהוא הרבה לפני ה"נושא", הרגשתי איך משהו הרבה יותר חזק מכל מה שאני יודע או יכול, לוקח את המושכות והופך את כל האירוע למסע של כולנו בתוך מרחב החווה. מרחב שמאפשר לגעת, להריח, לטעום, ללמוד ולהתמלא, בחומרים של אותו גוף בו אנו, התאים שלו, מבינים כי ככל שנשמור ונקיים אותו - כך יובטח קיומנו וקיומם של אלו אחרינו.
בסיור עברנו דרך מבני האדמה, שירותי הקומפוסט, סככת התולעים האדומות, מערכת טיהור המים האפורים, תאי הקומפוסט, גן הירק, התאים הסולריים ושאר ירקות ובעלי חיים. בסיומו חלצנו נעליים ודרכנו בעיסת אדמה בוצית, ממנה ניסינו לבנות (התערובת לא יצאה מוצלחת) את המשך הספסל.
לא יכולתי לבקש קבוצה כל כך חמודה והתחלה כל כך נעימה.
לא הספקתי לספר להם על הבלוג הזה או לבקש את רשותם לשים את התמונה כאן, כך שאם במקרה אתם מזהים מישהו או את עצמכם- אני מקווה שזה בסדר...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה