30 במרץ 2010

אביב, פסח ופול ארוחה!

  בגלל אהבתי המיוחדת לפול, הנחתי לפני מספר חודשים שצריך לזרוע כמה שיותר, כדי שישאר מספיק גם בשבילי...  והנה, אחרי חודשי החורף הסוערים, הגשומים והשרביים לחלופין, הגיעו השתילים לפרקם.  מכל גבעול מרובע על גבול הגזע, משתלשלים להם לפחות 4 או 5 תרמילים בשרניים, האורזים בתוכם את הגרעינים הירוקים והטעימים כל כך, שאין ליל סדר בלעדיהם!  להפתעתי, אותה התנפלות המונית לא הגיעה, מה שלא ציער אותי במיוחד.  כמה שנשאר יותר פול על השתילים, כך עולה מספר הארוחות בהן הוא מככב וגם הדאגה שיהיו מספיק זרעים לשנה הבאה דועכת.
וככה, בתור 'חימום', קצת לפני הפסח, מצאתי את עצמי מלקט מכל טוב השדה את מה שיהפוך לקדירה עשירה שרובה המכריע ירקות מגן הירק.  חוויית הבישול עבורי התחילה עד כה על דוכן הירק בשוק או בסופרמרקט; ההיצע, הצורה והריח, מצטרפים זה לזה ותהליך הבישול מתחיל את דרכו בראש.  אני אוהב להסתכל במתכונים, אבל איכשהו תמיד נעזר בהם כנקודת מוצא.  וכשחוויית איסוף מרכיבי התבשיל מתחילה בשדה, היא הופכת לחזקה פי כמה; בהיצע, בצורה, בריח ובעיקר בטריות.
אז ברור שהפול יהיה הכוכב. לרוב אני אוהב אותו עם התרמיל הבשרני, אבל הפעם הוא יהיה קלוף:


אליו יצטרפו מספר תפוחי אדמה קטנים שנותרו באדמה משיחים שסיימו את תפקידם ובטטות בודדות שאיכשהו שרדו את החורף.

  כמה גזרים,
סלקים שיצבעו הכל באדום,
3 זוקיני משיח ניסיוני
 וכוסברה כמובן.  וככה כולם נראים מוכנים לקפוץ אל הסיר:



וכמובן שאין ארוחה בלי סלט עלים ירוקים.

מה אני יכול להגיד לכם?  אין טעם לשים תמונה של התבשיל המוכן.  למה? כי אין טעם!
אבל אני יכול להבטיח, שעם עוד קצת ליקוקים, יכול להיות שהיה נפער חור בסיר....

וברור שאת כל הקליפות זורקים לקומפוסט...



חג שמח, מלא אביב ופריחה!

13 במרץ 2010

בתפקיד, על מדים ירוקים

לכאורה, מדים וצבא הם אולי הדבר הכי רחוק מהירוק. אף פעם לא ממש הבנתי, איך בדיוק אפשר לקרוא לצבע המדים ירוק. זה מבחוץ. וגם מבפנים, קצת קשה לחשוב על הצבא כארגון שיכול להתפאר בקיימות, בתפיסה מתחשבת בסביבה ובמשאבים ובהשקעה במודעות אליהם.
להבדיל אלף הבדלות, תמיד אומרים ש"שלום עושים עם אויבים" ולשכנע את המשוכנעים, לא ממש יבנה מחדש את ה'קרקע' של העולם לצמיחה שתחזיר לו את הצבע.
והנה, אחרי לא מעט שנים בהן העמידה מול קבוצה נעדרה כמעט לגמרי מחיי, מצאתי את עצמי מדבר, מפעיל, מקשיב, משיב ובעיקר נהנה מאוד, יחד עם הקבוצה הראשונה שהדרכתי ב"חווה ואדם". למרות ההתמקדות וההתמסרות הכמעט מוחלטות לגן הירק במשק, טרם הצלחתי להגיע למצב בו הוא מכלכל גם את חשבון הבנק ולא רק את הנפש. ולכן, הבנתי כי כדאי לי למצוא מקור הכנסה חיצוני, אחרת לא אוכל להרשות לעצמי להמשיך ולהשקיע בבנייה של משק הירקות והמזון. לרוב, כשיש משהו שאני באמת (אבל באמת) צריך והוא מקנן אצלי בבטן, אני יודע שמשהו יגיע וימלא אותו. ככה זה בטבע. והנה, גם לצורך הפרנסה (המאוד מאוד בסיסית) הגיעה התשובה. קיבלתי הצעה לבוא אל החווה המקסימה הזאת, שאחראית לתחילת דרכי ה"רשמית" בדרך הפרמקלצ'ר ולהדריך בה. כמה מרגש! באופן אידאולוגי אני משתדל מאוד להימנע מאידיאולוגיות. ובמיוחד מסיטואציות בהן עדר של אנשים הולך אחרי אדם אחד וממלא אחר גחמותיו (להלן-הנהגה או ניהול). אני מאמין במלוא מובן האמונה, שלכל אדם בריא, יש את כל הכלים והידע האינסטינקטיבי, לנהל את עצמו. וכדי לגלות את האפשרות לעשות את זה, כל מה שהוא צריך זה פשוט לקחת אחריות על עצמו. כל השאר יצטרף! ואלו המים. אך ישנו גם התינוק, הלוא הוא התחושה הנפלאה שממלאת אותי, בזמן שאני מעמיד את עצמי לרשות אדם או קבוצת אנשים, על מנת שיוכלו להנות ולהפיק תועלת גם הם מהידע והיכולת שצברתי. ועד כמה, לא הצלחתי למצוא את הדרך לעשות זאת, מבלי לחטוא בחטא האגו, שברוב המסגרות המאורגנות, תמיד היה נראה לי כתנאי לקיומה של כל סיטואציה של עמידה מול אנשים.
מאז הפעם האחרונה בה הדרכתי במסגרת תנועת הנוער (לפני שנים לא מעטות), במשך כל השנים בהן מצאתי את עצמי במסגרות שלא הסכמתי עם עצם הרעיון העומד בבסיס ניהולן, היו כל כך הרבה פעמים שאותה תחושה בעטה לי בבטן; ביצירת סדנאות, בהצעת עזרה טכנית ואישית, בלימוד, ביצירת מרחב עבור נוער משועמם/ונדליסט ועוד. ואת כולם דחיתי שוב ושוב, מפאת אותו חשש שבשיטות הקיימות, איכשהו תמיד המדריך/מלווה/מארגן עולה בחשיבותו על הנושא בעיני הנעזר בו - מה שבעיני ישיג את המטרה ההפוכה ויגרום להשלת האחריות העצמית ולתלות.
כשפנתה אלי עידית וסיפרה לי על הצורך במדריכים בחווה, זו היתה הפעם הראשונה מזה שנים, בה יכולתי להרגיש בטוח באופן מוחלט, שאותו חשש לא נמצא. למרות אהבתי במספר תחומים לא קטן, אין בהם את אותה תחושת מהות העוטפת את מה שקורה במשק, בחווה ובכל הסביבה בעצם. אני אפילו מתקשה למצוא מילים על מנת לתאר את זה, מאחר ולא מדובר בעניין תלוי מקום או זמן מסוימים. ה'דבר' הזה, שמלווה אותי לאורך כל חיי למעשה, הרבה יותר גדול מכל כישרון, תחביב או תחום עניין. ומשום כך, בכל עשייה, לימוד ולמידה, או סתם שהות במחיצת מרכיבי המהות הזו, יש היטמעות מלאה של הקיום העצמי בתוך הקיום הכללי ואותה הפרדה ממני אני תמיד חושש - לא יכולה להתקיים עוד. לא מעט פעמים קראתי וחשבתי על אותו 'רעיון' בו כל בעלי החיים ובתוכם בני האדם, הצומח והדומם, אינם אלא תאים בגוף אחד אותו אינם יכולים לתפוס. כרעיון, הוא יכול למצוא חן יותר או פחות, אבל כהוויה - מדובר כבר בהשתתפות של כל המערכות ולא רק של הראש הדן בסוגיה. כך שכל ההתלבטויות, מעצם היותן התלבטויות - לא קיימות עוד!
השבוע, בעיצומה של תקופה לא קלה בריאותית בקרבתי, התרחשה ההדרכה הראשונה בחווה!
קולות חלושים של חששות מפספוס נושאים עליהם אני צריך לדבר, הביאו אותי אל החווה שעה שלמה מוקדם יותר. חשבתי שכדאי להתהלך בה שוב ולפגוש את כל הנקודות בהן אעצור עם הקבוצה. חשבתי שאולי כדאי לרשום בראשי פרקים את הנושאים... מין נסיונות לחשיבה 'מסודרת', שאף פעם לא היה חשש שתצליח להתרחש אצלי בראש. למרות שאין שום הבטחה בידיעה שהדברים יזרמו, ידעתי שאין לי ברירה וזו הדרך היחידה בה אני באמת יכול לתפקד. וסמכתי עליה.
כמו בכל קבוצה, גם בקבוצת החיילים שהגיעה היו 'נציגים' ממגוון 'חתכי האוכלוסיה'. מהרגע הראשון, שהוא הרבה לפני ה"נושא", הרגשתי איך משהו הרבה יותר חזק מכל מה שאני יודע או יכול, לוקח את המושכות והופך את כל האירוע למסע של כולנו בתוך מרחב החווה. מרחב שמאפשר לגעת, להריח, לטעום, ללמוד ולהתמלא, בחומרים של אותו גוף בו אנו, התאים שלו, מבינים כי ככל שנשמור ונקיים אותו - כך יובטח קיומנו וקיומם של אלו אחרינו.
בסיור עברנו דרך מבני האדמה, שירותי הקומפוסט, סככת התולעים האדומות, מערכת טיהור המים האפורים, תאי הקומפוסט, גן הירק, התאים הסולריים ושאר ירקות ובעלי חיים. בסיומו חלצנו נעליים ודרכנו בעיסת אדמה בוצית, ממנה ניסינו לבנות (התערובת לא יצאה מוצלחת) את המשך הספסל.
לא יכולתי לבקש קבוצה כל כך חמודה והתחלה כל כך נעימה.
לא הספקתי לספר להם על הבלוג הזה או לבקש את רשותם לשים את התמונה כאן, כך שאם במקרה אתם מזהים מישהו או את עצמכם- אני מקווה שזה בסדר...

3 במרץ 2010

מים מים...

  בחורף, כשעובר שבוע ללא גשם, מתחילה לקנן בבטן תחושה קטנה של דאגה.  וככל שהימים עוברים, התחושה גדלה.  בשבועות האחרונים, הצטרפה תחושה גדולה יותר של דאגה, עקב השרב שבא לבקר בעיצומו של חורף.  הרבה פריחות מוקדמות והבשלות בטרם עת צבעו את גן הירק והפול למשל, שבדרך כלל מבשיל שניה לפני פסח- כבר נותן שפע של תרמילים עסיסיים.  ועל פול אף פעם אין תלונות...
ואז שוב בא הגשם.  ועוד איזה גשם! 3 פעמים רוקנתי את מדיד הגשם, וגם את זה בקושי הספקתי.  מה שאומר, שכמות הגשמים שירדה בסוף השבוע האחרון, זה ואף עולה על זו שירדה במערכת הגשם הראשונה בחורף זה.  אני לא בטוח שכבר עברנו את הממוצע וגם לא חושב שאפשר להגיד מספיק אף פעם, אם כי צריך להגיד הרבה תודה על מה שכבר ירד.
חלק מהגזרים שנזרעו לפני חודשים, כבר בשלים ומלאים בארומה.  החסות, שמאוד אוהבות מים, גם הן גידלו עלים רחבים ומתוקים.  הרבה מים הרוו את האדמה ובקרוב יבשילו ראשוני הכלרבי.
והרגילים - הפטרוזיליה, הכוסברה, הרוקט, השמיר, הסלק האדום, המנגולד ועוד (מופיעים ברשימה למטה), כולם מחכים לביתם החדש!

אפשר לשלוח הזמנה מכאן.  אשמח להגיע עד אליכם, או שלחלופין תוכלו לקחת אותה בזמנכם החופשי מהאוהל (יש גם צנצנת לעודף על השולחן, עבור אלה שמגיעים בלי מטבעות...)
נושא המחירים עדיין לא נסגר, אם כי בקרוב אצרף בסוגריים על יד כל ירק, מה המחיר המומלץ על פי סקר שאני עושה במספר מקומות במעמד דומה.  בכל מקרה, למרות המוזרות לכאורה שבדבר, אני מאמין בכל לבי, שכל אחד צריך לשלם על פי מה שהמוצר אותו הוא קונה שווה לו.  ואשמח לשמוע תגובותיכם בעניין.

שיהיה סופשבוע טוב ונעים,

אסף