26 באפר׳ 2009

הרהורי פרנסה ו"בואו לגדל את הירקות של עצמכם"!

  בראשית החקלאות גידלה אוכל.  היום היא מגדלת כסף.  וזה לא חלילה שאני בא בטענות כלפי אלו שעדיין מוכנים לעסוק בתחום ההימורים הענק הזה.  להיפך, אני מבין היטב, שעל מנת להצליח להתקיים איכשהו מתוצרת האדמה - אתה חייב לחשוב על רמת ההכנסה שניתן להפיק מחלקת האדמה שברשותך.  כל המחשבות שלי על אוטרקיה שבה אגיע למצב בו אני מגדל את מה שאני אוכל וצורך ולא מביא דבר מבחוץ, הן מאוד רומנטיות אך דורשות מאמץ לא קל.  ולאו דווקא המאמץ הפיזי הוא זה שמאתגר.  איתו אני דווקא מאוד אוהב להתמודד.  המאמץ העיקרי הנדרש, הוא השינוי היסודי בחשיבה, בהרגלים ובתקשורת עם הסביבה הקרובה והרחוקה כאחד.  טלפון, אוטו, אינטרנט, חשמל, קניות ועוד מושגים רבים נוספים, אשר הפכו כמעט למרכיבי היסוד של הקיום היום, אמורים יהיו להצטמצם ואף להיעלם מחיי.  ויחד איתם גם התקשורת עם החברים, המיילים, הביקורים, האורז האהוב שלא יגדל כאן וגם הבלוג הזה...  קצת קיצוני לי.  אני לא מאמין שעל מנת לאזן את החיים שלי ולהחליף בהם כמה מרכיבים מזיקים, אני מוכרח לעבור לאורח חיים סגפני.  יש לא מעט דברים טובים בכל האלמנטים שהזכרתי, שבשימוש מבוקר ומצומצם הם מוסיפים נוחות שאינה חשודה בסיאוב הנפש.  ועל מנת לצרוך אותם אזדקק להשתמש בתרגום האנרגטי הנפוץ ביותר- הכסף...
זה לא סוד, שכבר לא מעט חודשים אני נעדר מנוף ה"תעשייה" שסיפקה בנאמנות את אותו משאב.  לצערי הרב, גם אם לא הייתי מחליט להימנע מהתעסקות בעבודות חוץ אלו מבחירה, ככל הנראה שיחד עם חברים טובים רבים, הייתי מוצא את עצמי ללא פרנסה עקב המצב בתחום הספציפי והכלכלי הכללי.  למרות שמבחינתי ה'פרישה' היתה מאוחרת מדי והייתי צריך לאזור את האומץ כבר לפני שנים, אני עדיין מרגיש שאני נתפס כמעט הזוי כשאני מסביר שמוכרחים להתחיל ליצור אלטרנטיבה למערך החיים כפי שהוא מוכר לנו.  ועד כמה שהמשבר הכלכלי נוגע כבר ברבים, אני חושב שיש לנו עוד מספיק דיונות של חול, לטמון בו את ראשינו.  אבל לא ניכנס להטפות.  יש תמיד את הסיכוי שאני טועה.
למשק חקלאי יש חלקות אדמה שמטרתן שימוש חקלאי.  עליהן החקלאי זורע, שותל ומגדל, מיני צמחים (או בעלי חיים) שפירותיהם הם האוכל של כולם.  בעידן שבו חלקת אדמה נחשבת נדל"ן, 25 דונם (25000 מ"ר) הוא מספר שמעורר התפעלות והשתאות מצדו של מי שלא גדל בהתיישבות.  כשמחירו שלחצי דונם אדמה לבניה מגיע למחירים של עשרות ואף מאות אלפי דולרים, רבים טועים וחושבים שהחקלאים כולם הם אנשים עשירים מאוד, המחזיקים בעתודות קרקע שיהפכו אותם למיליונרים ברגע שיחליטו למכור.  זה המקום להסביר; ראשית, האדמה הזאת אינה שייכת לחקלאי.  היא נמסרה לו בהסכם חכירה, על מנת שיעשה בו שימוש חקלאי בלבד.  שנית, היא לא ניתנת לניתוק מהמשק. שלישית, אני מזמין את כל מי שעושה את כל החשבונות, לחודש אחד של עבודה בחקלאות, על מנת לתפוס כמה אנרגיה צריך כדי לעבד חלקות בסדר גודל כזה...  רביעית, גם למפעלים יש שטח עצום, אבל זה לא אומר שמישהו מחשב את ערכם כשם שהוא מחשב מבנה מגורים.
שטח האדמה העומד לרשותו של כל בעל משק, אינו מגיע אפילו ל-100 דונם.  כדאי להבין, שפחות מזה אינו שטח מספיק על מנת לספק פרנסה למשפחה מאוד צנועה.  (אם כי פה ושם ישנם מקרים מיוחדים של גידולים יחודיים או יצירתיות שמצליחים)
מעבר לכך, מעורבותם של כל כך הרבה גורמים לא צפויים במלאכה, כגון; מזיקים, מזג אויר, מחירי שוק וכו', הופכים את החקלאות המודרנית למקצוע מאוד מאוד מסוכן.  ואת זה כבר בחרתי שלא לעשות.  גם מהסיבות הכלכליות, אבל בעיקר בגלל הסיבות האקולוגיות (שכוללות בתוכן את הכלכליות).  אז מה כן?  איך אני מצליח להשתמש במשאב העומד לרשותי, תוך שמירה עליו ועל הסיבה המקורית שהוא הופקד בידי (לגדל אוכל), אך גם להפיק ממנו את מעט הכסף לו אני בכל זאת זקוק על מנת להמשיך לכתוב את הבלוג הזה, להתקשר וגם לבקר מדי פעם רבים מכם?  מה יהיה השילוב המנצח, שבתוכו אצליח להמשיך ולהסב את הסביבה שלי לבת קיימא, אך שקיומי לא ישכח בתוכה?  
מתוך ההתחשבות בעצמי, בסביבתי ובסובבי, אני לא מסתפק בפתרונות ש"יסדרו" רק אותי, אלא שיהיה בהם מקום ורעיונות גם עבור מי שאין לו את התנאים האופטימליים (יחסית) כמו אלו שאצלי.  ככל שאני עסוק בתהיות כיצד להתמודד עם הכימשון(מחלת צומח) שכבר שנה שניה תוקף את העגבניות, יש הרבה שבקושי מצליחים למצוא אדנית פנויה לשיח זעיר של עגבניות שרי...  תהיותי על כח האדם שהועלו בפרסום קודם, הביאו אותי כבר מזמן למסקנה, ששימוש בכל חלקות האדמה לצורך גידול ירקות ללא הדברה ודישון כימיים - הם מעבר ליכולותי.  וכמובן שאורח החיים שלי, שהוא חלק אינטגרלי מכלל המשאבים והצרכים שאני עטוף בהם, לא הולך לכיוון של גיוס "צבא" של עובדים תאילנדים לצורך "רעייתם" בשדות שלי.
למה שלא אזמין אתכם?! אתכם ואת מכריכם, אשר מתגוררים בדירות ובבתים שדונם אחד של אדמה, נשמע כמו שטח עצום שנפרש מאופק אל אופק.  מדוע שלא אציע לכם את האפשרות, שבתמורה לסכום נמוך בהרבה מרוב ההוצאות על דברים שאין בהם כל סיפוק לחומר או לנפש, תקבלו חלקת אדמה גדולה מספיק כדי לגדל את תצרוכת הירקות שלכם?  אני מצדי, מבטיח לספק לכם את תשתית המים (שימכרו במשורה- עקב המחסור, כמובן) ואת שאר האמצעים, כולל הידע שלי.  זה נהוג מזה עשרות רבות של שנים באירופה ולאחרונה צצים פה ושם כאלה גם בארץ.
כמה דברים אנחנו עושים בחיים, שהערך הישיר שלהם מספק באמת את הגוף והנפש?  מה, טלויזיה? בית קפה? נסיעה לחו"ל פעם בשנה?  זה לא שחלילה איני צורך מהם מדי פעם בעצמי, אבל מאז שאני מגדל יותר ויותר ירקות לצריכה העצמית שלי, אני מוצא את עצמי דואג להם בזמן שאני ב'חופשה'...
אני מניח שאם היו לי ילדים, העבודה המשותפת בשדה היתה המפגש המרכזי בינינו.  אני גם יודע בודאות איך ומה נגע בכל ירק, מהרגע שהוא בצבץ ועד לרגע שנחת על צלחתי.  ואת זה קצת קשה לדעת בכל דרך אחרת...
יש עוד סיבות רבות שאיני חושב עליהן כרגע, שהופכות את הדבר לקסום, בריא, חינוכי, זול וכדאי, אבל אני בטוח שאין גם צורך לפרט אותן.  מי שכבר 'טעם' מהירקות שגידל בעצמו לעצמו - ימצא אותן בעצמו...
אני מאמין שעוד בחודש הקרוב, אפשר יהיה לקבל חלקה כזאת ולהתחיל לעבד אותה באופן חלוצי.  פרטים בהמשך...

אם בא לכם לראות איך זה נראה באנגליה למשל, הנה קישור-



תגובה 1:

  1. טוינג יקר, מאוד אהבתי לקרוא על ההסתכלות הכול כך שלמה וכול כך מיוחדת שלך. אני לא חושב שאתה טועה. אני חושב שהפתרון שלך מצויין.

    בהצלחה,
    עומר

    השבמחק