28 במרץ 2009

מים אפורים - פרק שני

  הפרק הראשון הסתיים ב"היתקעות" נוספת. ככל שאני פוגש בחוויית ההיתקעות יותר ויותר, כך אני מחדד את הצורך והיכולת לנסות ולאתר נקודות בשלב התכנון. אין תענוג גדול יותר, מאשר לקחת רעיון שלפני רגע הבשיל במוח ולרוץ וליישם אותו בשטח.  אבל עם הזמן, אני מרגיש שאני רוכש תכונה חשובה מאוד; היכולת להמשיך ולבדוק עוד אפשרויות, למרות שהאפשרות הראשונה שעולה נראית טובה מספיק.  באופן טבעי, המוח מעדיף למצוא פתרון לכל דבר כמה שיותר מהר ולהתפנות לבצע אותו.  האינסטינקט הזה, שמצד אחד מספק את האפשרות לפעול במהירות, 'מסנוור' מצד שני.  מצאתי שלמרות התחושה ש"מצאתי פתרון ויאללה לעבודה", כדאי לחשוב תמיד על עוד אפשרויות.  ותמיד יש עוד.  אינסוף אפשרויות.  וגם זה כיוון שאפשר להיתקע בו.  מלאכת הכנת מספר אופציות מצד אחד, אך לדעת גם מתי יש מספיק- היא חלק חשוב מאוד בשלבי התכנון.  כעת, לאחר שהפנמתי את חשיבותו, אני שם בצד אפשרות שעלתה לי, ולמרות התחושות החיוביות- אני מכין עוד.  בדרך זו, ניתן לערוך השוואות בין התכניות ולבחור את זו הרלוונטית ביותר.
יש הרבה מאוד מרכיבים בכל מערכת שמתכננים ומבצעים.  קל וחומר, ששילוב מספר מערכות יחד, מעלה את מספר המרכיבים והצירופים בחזקה.  וכך, במקום להמשיך ולחפש את חומר האיטום הטוב ביותר, הבנתי שכדאי לי לחפש במקום אחר.  או במילים אחרות; במקום לחפש תשובות אחרות לשאלות, לחפש שאלות אחרות...
שאלה ראשונה, היא האם אני דבק במבנה הקשתות היפה שנוצר מהאבנים, על כל משמעויות הבניה שלו, או שמא נוטש אותו ופונה לפתרונות אחרים?  שאלה נוספת היא, איך אפשר לזהות את הנקודה שבה המאמץ לפתור בעיה מסוימת, עובר את הגבול והופך את הפרוייקט למעמסה?
עם השאלות האלה ועוד כמה נוספות, מצאתי את עצמי עומד על פי מבנה הקשתות ותוהה משך ימים לא מעטים.  אני חושב שההבנה כי בניית המערכת בצורה כזאת היא גרנדיוזית, הבשילה בי כבר בימים הראשונים.  את שאר הימים אני חושב שהעברתי בפרידה מהאסתטיקה המיוחדת...
בין מקום המערכת המיועד, למקום בריכת האגירה המתוכנן, עובר שביל המוביל אל הבית.  באופן עקרוני, לא היתה כל בעיה של גבהים במקום, מאחר והאיזור כולו נתון בשיפוע מתון ומצוין למטרה זו, אך הדרך בה יעברו המים תחת השביל עדיין לא נראתה לי ברורה.  הערה קטנה מצדו של אבי, הביאה אותי למסקנה מאוד פשוטה, שהמערכת כולה, על בריכת האגירה, יכולה להיכנס למשבצת התחומה בין החניה לשביל!  לכאורה, מסקנה פשוטה וסתמית, אך בפועל היא גרמה לי לקיצור העבודה באופן דרמטי.
לשמחתי, התגלגלה לידי יריעה עבה ואטומה.  מאחי לקחתי ג'קוזי שיצא משימוש ובשתי הזדמנויות שונות, מצאתי בין ערימות הפסולת שהתושבים מוציאים אל הכביש- בריכת ילדים מפלסטיק קשיח וטבעת פיברגלס פתוחה, שעד לרגע זה איני יודע מה היה יעודה המקורי.
אין ספק כי מציאת הכלים האטומים, פישטה מאוד את כל נושא האיטומים.  יתרה מזאת, בג'קוזי כבר היה מובנה פתח כניסה תחתון, עם צינור, כך שכל מה שנותר לי הוא לאטום בפקקים את פתחי הסילונים ולהתחבר לכניסה והיציאה.
לאחר שמיקמתי את בריכת הילדים, טבעת הפיברגלס והג'קוזי, התחילו החפירות האמיתיות!
את היריעה פרסתי, השארתי שוליים מספיק גדולים ולפי עומק של 40 ס"מ חפרתי בריכה מלבנית.
את בריכת הילדים האדומה, כמעט ולא הייתי צריך להשקיע באדמה.  לטבעת ולג'קוזי חפרתי בורות, כאשר כל אגן נמוך מקודמו במספר ס"מ.
ושוב נתקעתי...  הפעם עם טבעת הפיברגלס.  מאחר והיא היתה ללא תחתית, הייתי צריך לדאוג גם לה ליריעה כלשהי שאותה אניח על פניה.  לאחר מספר ימים לא מבוטל, בהם רק ניילון זמני נפרס בתוכה, כשהיא מתמלאת במי גשם- התמזל לו שוב מזלי, ובסיבוב נוסף "הגרלתי" אמבטיה במצב מצוין, שפורקה והחליפה אחר כבוד את אותה טבעת פיברגלס.











בינתיים, פרסתי את היריעה בתוך החפירה הגדולה והגשמים מילאו גם אותה.  לא עברו יומיים, ואורחת ראשונה הגיעה-קרפדה!
כפי שיתברר בהמשך, מדהים לגלות כמה חיים והתרחשות מזמנת בריכה, בגודל 3X2 מטר בסה"כ.

באמצעות קידוחי כוס, גומיות חדירה פשוטות וצנרת ניקוז 50מ"מ סטנדרטית (שאת רובה על אביזריה מצאתי בשאריות במחסן), חיברתי את האגנים זה לזה.  בדיקת זרימה פשוטה, תיקוני גובה קטנים- והכל במקום!  

השלב הבא- מילוי האגנים באבנים.  הרעיון שעומד בבסיסה של מערכת טיהור מהסוג הזה, הוא יצירת חתך של נחל בזרימה איטית; קרקעיתו- אבנים; גדולות בעומק והולכות וקטנות ככל שעולים בגובה- עד לחצץ דק דק (שומשום ועדס) שמכסה גם את פני המים.  בתוך מצע זה שתולים צמחי גדה טיפוסיים, אשר בתא השורשים שלהם מתפתחת אוכלוסיית חיידקים אשר ניזונים מכל מה שנשטף במים.  הצמחים עצמם, כך מסתבר, יודעים לספוח בעצמם אפילו מתכות כבדות ושאר מזהמים.
על מנת ששטח הפנים של האבנים יכיל כמה שיותר מאותם חיידקים ויצורים זוללי מזהמים, הבנתי כי אבני כורכר עשויות להתאים.  בסיור בשדות, הגעתי לאיזור שנמצא למרגלות גבעות כורכריות.  בשדות עצמם היוו אבני הכורכר הפרעה לעבודות העיבוד ולכן סוקלו ונערמו בתלים קטנים.  כל מה שנותר היה לי, הוא לעמיסן וליצור מהן דיפון שכבתי בכל אחד מהאגנים- מהגדולות אל הקטנות.  עוד שתי שכבות של אבני חצץ, מספר שתילי קנה, גומא וסמר מהנחל הסמוך- והמערכת מוכנה!
על גג סמוך מיקמתי מיכל דישון לשעבר (שנשטף היטב כבר מזמן), על מנת שיהווה כלי קיבול ואגירה וכמיכל לחץ ממנו אוכל להפנות מים ישירות למערכת ההשקיה.
לא קל למצוא בארץ משאבות מים שמתאימות להעברת המים מבריכת האגירה, למיכל הלחץ בגובה 4 מ'.  הרעיון היה לבנות מערכת שאיבה שתפעל באמצעות הרוח, מאחר והמערכת הסולרית יקרה מדי ודורשת לוחות מאוד גדולים רק למטרה זו.  חיפושים וניסויי משאבות שונות שמצאתי (משאבת ירכתיים של סירה ומשאבת אקווריום) העלו חרס (או אויר בלבד במקרה זה).  הצלחתי למצוא באינטרנט, משאבת מים המופעלת באמצעות מקדחה.  המחשבה היתה לבצע לה הסבה ולהפעילה באמצעות טורבינת רוח.  למרות שהמילה 'טורבינה' נשמעת גדולה, יש שלל מדריכים וסרטוני וידאו באינטרנט, שמלמדים כיצד ניתן להכין אחת בדרך מאוד פשוטה, על ידי שימוש בצינור ביוב פלסטיק סטנדרטי.  ועל כך יבוא פרק נפרד...
בינתיים, מערכת המים חוברה- למרות שטרם פתרתי את נושא שאיבת המים.  סבונים מתאימים, חומרי ניקוי ומשחת שיניים נרכשו- וכל זה שניה לפני הקיץ שבו אסור יהיה להשקות בו גינות...

רשימת האורחים המכובדת בבריכת המים:
אילניות, קרפדות, גמבוזיות (שעברו דירה מעגלת הטרקטור ששימשה מאגר מי גשם עד כה וטורפות את זחלי היתושים), ציפורים רבות שבאות ללגום ולהשתכשך- יונק הדבש, דרורים, עורבים, יונים ועוד...
האילניות והקרפדות פצחו בקירקורי חיזור רמים בשלב כלשהו, שתוצאותיהם הופיעו בדמות מחרוזת ארוכה ארוכה של מאות ביצים שחורות.  הביצים הפכו לראשנים, שהפכו למעדן עבור עורב צעיר הפוקד את ה"מסעדה" החדשה מדי יום ומביא לדילול טבעי באוכלוסיית המקרקרים שבשכונה...


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה