1 במרץ 2009

עשייה אורקולוגית(אורגנית אקולוגית).

ביסודה של האורקולוגיה עומדת המודעות לסביבה והאחריות עליה. למרות העניין הרב וההנאה המובטחים למי שעוסק בנושא, חשיבותו נובעת מההבנה שאנחנו יכולים להזיק מאוד לכדור הארץ וכדי שנמשיך להתקיים, כדאי שנפסיק עם זה.  אני  מסתכל על התנהגותם המזהמת של רבים (מדי), ומנסה להבין מה מאפשר להם את חוסר האחריות הזאת. אני מוצא בעיקר תחושה, שבני האדם הם בסה"כ אורחים ב'לונה פארק' ענק, שיש בו מלא מתקני שעשועים ודוכני מזון. מהרגע שהם נכנסים אליו, כל מה שהם מנסים זה להספיק לעלות על כמה שיותר מתקנים ולטעום מכמה שיותר דוכני מזון. כאורחים, אין הם צריכים להעסיק את עצמם בשאלות כגון; מי מפעיל את המתקנים, מאיפה מגיע החשמל, מה איכות המזון הנמכר בדוכנים ועוד ועוד. כי כשאתה אורח, אתה לא צריך לדאוג. זה בכלל לא המקום שלך, אלא של אחרים המנהלים אותו. אורח הוא פרט אחד, או חלק מקבוצה קטנה, שגם אם היה להם עניין או רעיון הנוגעים למהותו או תפקודו של פארק השעשועים-הרי שאין הם מאמינים כי יש בכוחם לשנות או סתם להשפיע.

גם האדם המזהם, לא ימלא את ביתו עשן, או יוסיף כפית של נפט לכל ספל קפה שהוא שותה.  וטוב שכך.  ככל שהוא מתרחק מביתו, בין אם במובן הפיזי ובין אם במשמעותי, כך הוא משתחרר מהצורך לשמור על סביבה לא מזוהמת, שהקיום שלה ברור כתנאי לקיומו שלו.  באופן כזה, כל מה שקורה מחוץ למקום אותו הוא מחשיב כביתו או כשייך לו- אינו באחריותו והוא פטור מכל צורך לדאוג לו.  באופן בו מתנהלים החיים המודרניים, קצת קשה לגרום למישהו להבין, שהוא אחראי על הזבל שלו גם אחרי שהוא סוגר אותו בתוך שקית ניילון, זורק אותו לתוך פח זבל ירוק ובכך מפקיד אותו בידיהם המסורות של פועלי הרשות.  מבחינתו, כל עוד סביבתו המיידית נקייה, אין לו שום סיבה לחשוב שמשהו בהרגלים שלו מלכלך.  ואי אפשר לבוא אליו בטענות.  אני לא מאמין בנזיפות.  אם מישהו עושה משהו, או נמנע ממשהו אחר רק בגלל שמישהו כועס עליו, הרי שהוא שהפעולה שהוא עושה אינה הפעולה עצמה, אלא האמצעי להפסיק את זעמו של מישהו.  ואם אני מעיר למישהו שמלכלך, או סתם יושב באוטו בחניה כשהמנוע פועל, הרי שאם הוא יפסיק, הוא יעשה את זה כדי לא לפגוע בסביבה השייכת לי.  לא רק שהנזיפה או הענישה אינן גורמות למודעות או שינוי הרגלים, אלא שהיא מחזקת את ההפרדה בין מי שמזיק לבין הסביבה.  אז מה עושים?

יש כל כך הרבה פעולות שאפשר לעשות ואחרות שכדאי להימנע מהן, כדי לפתור את בעיות הסביבה ואורח החיים המכלה שלנו.  באופן יחסי, הרבה מהן כבר ידועות לציבור הרחב אבל יחד עם זאת, אין לו עדיין את הסיבה לאמץ אותן.  ישנו מלכוד בכך שנוצרת קבוצה שמודאגת מהסביבה יותר מאחרים.  מצד אחד, דאגתם של אנשים הרואים בכך חשיבות עליונה, חיונית לדברים שיש לנקוט בהם באופן מיידי, כי אנחנו בדקה ה-90.  מצד שני, דבקותם וניסיונותיהם ל"העיר" את הציבור הרחב, עשויים להפוך את כל הנושא ל'שיגעון' שלהם ולא למשהו שנוגע לכל אדם על פני כדור הארץ.  כשמישהו מוריד עוד עץ ביער גשם בברזיל, אחר באפריקה מקבל פחות גשם.  כשאחד בניו יורק בוחר לרכוש רכב עם נפח מנוע של מספר אלפי סמ"ק, אחר בניו אורלינס טובע באחד מההוריקנים הסדרתיים שהולכים ונפוצים יותר ויותר.  יש נקודה מסוימת, שבה כל אחד יכול להרגיש עמוק בפנים את חלקו באחריות על המצב בכוכב ולא רק בביתו.  והנקודה הזו לדעתי, היא תחושת החיבור.  לכל אדם יש צורך לנשום, לשתות ולאכול ואפשר תמיד לדבר איתו על הדברים האלה.  אין צורך לחפש סיבה או דרך להגיד למישהו שחשוב שישתה- אחרת יתייבש.  יש משהו עמוק בתוכו, שדואג לגרום לו לעשות את זה גם בלי לחשוב.  באופן דומה, ישנו בתוך כל אחד את הצורך הבסיסי לארגן את הסביבה שלו בצורה 'בריאה'.  ולמרות שיש כל כך הרבה דוגמאות הפוכות, אני חושב שהן נובעות דווקא מכל מיני סיבות חיצונית, אשר מפריעות לפנימיות.

אפשר לכתוב הרים של ספרים ולצלם מליוני סרטים, על חשיבות השמירה על הסביבה, לקיחת אחריות עליה והתנהגות נבונה ומקיימת.  כל אלו הם דברים חשובים מאוד, למי שכבר 'נפתחה לו הדלת' אל העולם הזה.  אבל כדי לפתוח אותה, לא צריך הרבה מילים, הסברים, סרטים והפגנות.  מספיקה הזדמנות קטנה אחת, שבה אתה מריח קומפוסט רענן, בוהה בבריכת מים צלולים, או נוגס בעגבנייה נטולת כימיקלים מבפנים או מבחוץ, כדי ל'התניע' את אותו מנוע פנימי.  הוא שם.  אצל כל בן אדם.  כשרוצים לנסוע באוטו, לא מסבירים לו כמה חשובה הנסיעה.  פשוט מתניעים אותו...

כש'נפתחת הדלת' ואתה נחשף למידע, רעיונות ואנרגיות רבים כל כך, אשר מציעים מגוון עצום של דברים ומכניסים את החיים למימד שלם שפוי יותר, הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות- זה לספר על זה לכל מי שאתה מכיר.  להדביק את כל מי שאתה יכול, בקסם האינסופי של העולם שלנו, שהוא הרבה יותר מאיזו תקופה קטנה שבה נדמה לנו שרעיונות מסויימים יכולים להתקיים מעל ומחוץ למערכות הטבע.  ואתה עושה את זה.  וזה בהחלט יוצר אפקט חזק מאוד!  אבל בשוך ההתלהבות, כשאף אחד כמעט מכל מי שעבר את הרבצת משנותיך לא באמת עושה משהו אחר בחייו, אתה מבין שזה צריך לבוא אצל כל אחד מתוך עצמו.  

כשמדברים על שינוי מהותי באורחות החיים ובהתיחסות לסביבה ולקיום של האנושות, בדיוק כמו בקומפוסט- ככל שיש יותר, ככה ה'ערימה מתחממת יותר' (ע"ע בפרק 'אבולוציה קומופסטאדית בבלוג זה).  ברור כי גם אם כל תחום בחיי יעבור 'יירוק' אינטנסיבי וטוטאלי, כדור הארץ לא יתקרר במעלה.  מתוך ההשתוקקות לראות שינוי אמיתי, אתה מוצא את עצמך מביט סביב ותוהה כיצד להכניס עוד אנשים אל ה'עניין'.  והדרך הנוחה והמתבקשת, היא באמצעות השיחות.  כל כך הרבה מילים ורעיונות זרמו ממני אל כל הסובבים אותי!  עד שיום אחד שאלתי את עצמי, מה באמת יוצא מכל זה?  האם יש בכוחן של כל המילים האלה להניע לפעולה, או שמא הן רק בבחינת חיזוק ועידוד למי שכבר עושה?  

להנהן בראש בהסכמה, היא הפעולה הכי משמעותית שיצאה מכל השיחות הללו.  הדבקות וההתלהבות שמילאו אותי, הותירו לא אחת את מי שהקשיב לי, משוכנע לחלוטין.  בכלל, נדמה שהנושא הירוק הפך למרכיב בסיסי בכל שיחה ובכל תחום, בו בזמן שרוב הדברים נראים עדיין קרובים יותר למה שהיו מאשר למה שהם צריכים להיות.  אז החלטתי לצמצם מילים.  לחפש דברים אחרים שיש להם סיכוי להשפיע, באופן שיגרום למי שמוצא אותם חשובים, לפעול בעניין.  באחד הימים, ביקרתי חברים שעברו לבית שכור במושב.  הפעם, במקום לדבר על הפשטות שבהכנת קומפוסט לבד, פשוט לקחתי את ומעדר ופצחתי בחפירת בור בקצה החצר שלהם.  תוך כדי החפירה, התקרבה אל המקום השכנה והביטה בסקרנות בנעשה.  מבלי להתכוון, מצאתי את עצמי מסביר לה את פעולת הקומפוסט, תוך עשייתו.  גם ללא שמץ של מודעות מוקדמת, או אפילו התעניינות בנושא, משהו באותה שכנה משך אותה בעניין והיא פנתה לתרום כמה שאריות מזון מביתה.  לאחר מכן, היא כבר החלה לחפש מקום אפשרי לבור בחצר שלה...  אם הייתי צריך לשבת מול אותה גברת ולספר לה את נפלאות הקומפוסט ופשטות הכנתו, סביר להניח שהמשימה היתה קשה שבעתיים.  יש משהו בלתי אמצעי, שככל הנראה מדבר לנקודה עמוקה בנפשו של כל אדם, אשר מניע אותו לפעול גם ללא סיבה 'חכמה' או 'כדאית'.  וה'משהו' הזה, הוא ההתנסות.  הוא המגע עם האדמה, הצמחים.  מגע בכל קשת החושים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה