28 במרץ 2009

מים אפורים - פרק שני

  הפרק הראשון הסתיים ב"היתקעות" נוספת. ככל שאני פוגש בחוויית ההיתקעות יותר ויותר, כך אני מחדד את הצורך והיכולת לנסות ולאתר נקודות בשלב התכנון. אין תענוג גדול יותר, מאשר לקחת רעיון שלפני רגע הבשיל במוח ולרוץ וליישם אותו בשטח.  אבל עם הזמן, אני מרגיש שאני רוכש תכונה חשובה מאוד; היכולת להמשיך ולבדוק עוד אפשרויות, למרות שהאפשרות הראשונה שעולה נראית טובה מספיק.  באופן טבעי, המוח מעדיף למצוא פתרון לכל דבר כמה שיותר מהר ולהתפנות לבצע אותו.  האינסטינקט הזה, שמצד אחד מספק את האפשרות לפעול במהירות, 'מסנוור' מצד שני.  מצאתי שלמרות התחושה ש"מצאתי פתרון ויאללה לעבודה", כדאי לחשוב תמיד על עוד אפשרויות.  ותמיד יש עוד.  אינסוף אפשרויות.  וגם זה כיוון שאפשר להיתקע בו.  מלאכת הכנת מספר אופציות מצד אחד, אך לדעת גם מתי יש מספיק- היא חלק חשוב מאוד בשלבי התכנון.  כעת, לאחר שהפנמתי את חשיבותו, אני שם בצד אפשרות שעלתה לי, ולמרות התחושות החיוביות- אני מכין עוד.  בדרך זו, ניתן לערוך השוואות בין התכניות ולבחור את זו הרלוונטית ביותר.
יש הרבה מאוד מרכיבים בכל מערכת שמתכננים ומבצעים.  קל וחומר, ששילוב מספר מערכות יחד, מעלה את מספר המרכיבים והצירופים בחזקה.  וכך, במקום להמשיך ולחפש את חומר האיטום הטוב ביותר, הבנתי שכדאי לי לחפש במקום אחר.  או במילים אחרות; במקום לחפש תשובות אחרות לשאלות, לחפש שאלות אחרות...
שאלה ראשונה, היא האם אני דבק במבנה הקשתות היפה שנוצר מהאבנים, על כל משמעויות הבניה שלו, או שמא נוטש אותו ופונה לפתרונות אחרים?  שאלה נוספת היא, איך אפשר לזהות את הנקודה שבה המאמץ לפתור בעיה מסוימת, עובר את הגבול והופך את הפרוייקט למעמסה?
עם השאלות האלה ועוד כמה נוספות, מצאתי את עצמי עומד על פי מבנה הקשתות ותוהה משך ימים לא מעטים.  אני חושב שההבנה כי בניית המערכת בצורה כזאת היא גרנדיוזית, הבשילה בי כבר בימים הראשונים.  את שאר הימים אני חושב שהעברתי בפרידה מהאסתטיקה המיוחדת...
בין מקום המערכת המיועד, למקום בריכת האגירה המתוכנן, עובר שביל המוביל אל הבית.  באופן עקרוני, לא היתה כל בעיה של גבהים במקום, מאחר והאיזור כולו נתון בשיפוע מתון ומצוין למטרה זו, אך הדרך בה יעברו המים תחת השביל עדיין לא נראתה לי ברורה.  הערה קטנה מצדו של אבי, הביאה אותי למסקנה מאוד פשוטה, שהמערכת כולה, על בריכת האגירה, יכולה להיכנס למשבצת התחומה בין החניה לשביל!  לכאורה, מסקנה פשוטה וסתמית, אך בפועל היא גרמה לי לקיצור העבודה באופן דרמטי.
לשמחתי, התגלגלה לידי יריעה עבה ואטומה.  מאחי לקחתי ג'קוזי שיצא משימוש ובשתי הזדמנויות שונות, מצאתי בין ערימות הפסולת שהתושבים מוציאים אל הכביש- בריכת ילדים מפלסטיק קשיח וטבעת פיברגלס פתוחה, שעד לרגע זה איני יודע מה היה יעודה המקורי.
אין ספק כי מציאת הכלים האטומים, פישטה מאוד את כל נושא האיטומים.  יתרה מזאת, בג'קוזי כבר היה מובנה פתח כניסה תחתון, עם צינור, כך שכל מה שנותר לי הוא לאטום בפקקים את פתחי הסילונים ולהתחבר לכניסה והיציאה.
לאחר שמיקמתי את בריכת הילדים, טבעת הפיברגלס והג'קוזי, התחילו החפירות האמיתיות!
את היריעה פרסתי, השארתי שוליים מספיק גדולים ולפי עומק של 40 ס"מ חפרתי בריכה מלבנית.
את בריכת הילדים האדומה, כמעט ולא הייתי צריך להשקיע באדמה.  לטבעת ולג'קוזי חפרתי בורות, כאשר כל אגן נמוך מקודמו במספר ס"מ.
ושוב נתקעתי...  הפעם עם טבעת הפיברגלס.  מאחר והיא היתה ללא תחתית, הייתי צריך לדאוג גם לה ליריעה כלשהי שאותה אניח על פניה.  לאחר מספר ימים לא מבוטל, בהם רק ניילון זמני נפרס בתוכה, כשהיא מתמלאת במי גשם- התמזל לו שוב מזלי, ובסיבוב נוסף "הגרלתי" אמבטיה במצב מצוין, שפורקה והחליפה אחר כבוד את אותה טבעת פיברגלס.











בינתיים, פרסתי את היריעה בתוך החפירה הגדולה והגשמים מילאו גם אותה.  לא עברו יומיים, ואורחת ראשונה הגיעה-קרפדה!
כפי שיתברר בהמשך, מדהים לגלות כמה חיים והתרחשות מזמנת בריכה, בגודל 3X2 מטר בסה"כ.

באמצעות קידוחי כוס, גומיות חדירה פשוטות וצנרת ניקוז 50מ"מ סטנדרטית (שאת רובה על אביזריה מצאתי בשאריות במחסן), חיברתי את האגנים זה לזה.  בדיקת זרימה פשוטה, תיקוני גובה קטנים- והכל במקום!  

השלב הבא- מילוי האגנים באבנים.  הרעיון שעומד בבסיסה של מערכת טיהור מהסוג הזה, הוא יצירת חתך של נחל בזרימה איטית; קרקעיתו- אבנים; גדולות בעומק והולכות וקטנות ככל שעולים בגובה- עד לחצץ דק דק (שומשום ועדס) שמכסה גם את פני המים.  בתוך מצע זה שתולים צמחי גדה טיפוסיים, אשר בתא השורשים שלהם מתפתחת אוכלוסיית חיידקים אשר ניזונים מכל מה שנשטף במים.  הצמחים עצמם, כך מסתבר, יודעים לספוח בעצמם אפילו מתכות כבדות ושאר מזהמים.
על מנת ששטח הפנים של האבנים יכיל כמה שיותר מאותם חיידקים ויצורים זוללי מזהמים, הבנתי כי אבני כורכר עשויות להתאים.  בסיור בשדות, הגעתי לאיזור שנמצא למרגלות גבעות כורכריות.  בשדות עצמם היוו אבני הכורכר הפרעה לעבודות העיבוד ולכן סוקלו ונערמו בתלים קטנים.  כל מה שנותר היה לי, הוא לעמיסן וליצור מהן דיפון שכבתי בכל אחד מהאגנים- מהגדולות אל הקטנות.  עוד שתי שכבות של אבני חצץ, מספר שתילי קנה, גומא וסמר מהנחל הסמוך- והמערכת מוכנה!
על גג סמוך מיקמתי מיכל דישון לשעבר (שנשטף היטב כבר מזמן), על מנת שיהווה כלי קיבול ואגירה וכמיכל לחץ ממנו אוכל להפנות מים ישירות למערכת ההשקיה.
לא קל למצוא בארץ משאבות מים שמתאימות להעברת המים מבריכת האגירה, למיכל הלחץ בגובה 4 מ'.  הרעיון היה לבנות מערכת שאיבה שתפעל באמצעות הרוח, מאחר והמערכת הסולרית יקרה מדי ודורשת לוחות מאוד גדולים רק למטרה זו.  חיפושים וניסויי משאבות שונות שמצאתי (משאבת ירכתיים של סירה ומשאבת אקווריום) העלו חרס (או אויר בלבד במקרה זה).  הצלחתי למצוא באינטרנט, משאבת מים המופעלת באמצעות מקדחה.  המחשבה היתה לבצע לה הסבה ולהפעילה באמצעות טורבינת רוח.  למרות שהמילה 'טורבינה' נשמעת גדולה, יש שלל מדריכים וסרטוני וידאו באינטרנט, שמלמדים כיצד ניתן להכין אחת בדרך מאוד פשוטה, על ידי שימוש בצינור ביוב פלסטיק סטנדרטי.  ועל כך יבוא פרק נפרד...
בינתיים, מערכת המים חוברה- למרות שטרם פתרתי את נושא שאיבת המים.  סבונים מתאימים, חומרי ניקוי ומשחת שיניים נרכשו- וכל זה שניה לפני הקיץ שבו אסור יהיה להשקות בו גינות...

רשימת האורחים המכובדת בבריכת המים:
אילניות, קרפדות, גמבוזיות (שעברו דירה מעגלת הטרקטור ששימשה מאגר מי גשם עד כה וטורפות את זחלי היתושים), ציפורים רבות שבאות ללגום ולהשתכשך- יונק הדבש, דרורים, עורבים, יונים ועוד...
האילניות והקרפדות פצחו בקירקורי חיזור רמים בשלב כלשהו, שתוצאותיהם הופיעו בדמות מחרוזת ארוכה ארוכה של מאות ביצים שחורות.  הביצים הפכו לראשנים, שהפכו למעדן עבור עורב צעיר הפוקד את ה"מסעדה" החדשה מדי יום ומביא לדילול טבעי באוכלוסיית המקרקרים שבשכונה...


12 במרץ 2009

מים אפורים- פרק ראשון


כמה עובדות בסיסיות על מים. אמנם מזכירים את זה הרבה, אבל זה לא מפסיק להדהים...
אמנם 2/3 מכדור הארץ מכוסה במים, אבל רק 3% מהם שפירים. כל השאר- מי ים מלוחים.

79% מהמים השפירים (המתוקים) - קרחונים.

20% - מי תהום.

1% - סך המים העיליים.



מתוך אותם מים עיליים -

1% - נהרות

52% - אגמים

8% - אדי מים

38% - לחות קרקע



קצת קשה לעכל את הכמויות, אבל בגדול זה אומר שאין הרבה מים מתוקים העומדים לרשותנו. ואיך אנחנו משתמשים בהם בבית?

5% - לבישול ולשתייה

25%- לכביסה

30%- לרחצה

45%- לשירותים



למרות שרוב מי הביוב זורמים כיום למתקני מיחזור, בהם הם הופכים למי השקיה מושבים לחקלאות, הרגשתי שיש מקום לעשות עוד קצת. חוצמזה, בשנה שבה מדברים על ירידה אל ה"קו השחור" של הכנרת כבר בסוף הקיץ- אין טעם לחכות עוד.

המים ה"אפורים", הם מים די נקיים. בהנחה שגם שמים לב באילו סוגי סבון משתמשים בכיורים ובמקלחות, הרי שמערכת טיהור פשוטה יחסית, יכולה להביא אותם חזרה למצב נקי. מספיק נקי לצרכי השקה- זה בטוח.

כמו בקומפוסט, גם כאן אני מוצא את עצמי בתפקיד 'מספק התשתית'. את העבודה עצמה, יעשו צמחי המים והגדה וסוגי בקטריות ובעלי חיים שונים, אשר ימצאו להם מקום מחיה סביב האבנים במקום.



גם כשאני מאוד מנסה ומשתדל, כמעט אף פעם דברים לא קורים אצלי על פי תכנית. זה לא שאני לא רוצה, אלא פשוט לא מרגיש שבכל רגע יש עוד כל כך הרבה נתונים שצצים, כך שכמעט בלתי אפשרי ל"עלות" עליהם עוד לפני שמתחילים לעשות. ואם יש משהו מעבר לעשיה אשר פרמקלצ'ר רואה בו הכרח- הלוא התכנון. וככה, מצד אחד אני כל כך מסכים להנחה שאומרת שגם אם זה לוקח קצת יותר זמן, שווה לתכנן כדי לעשות דברים פעם אחת וכמו שצריך. מנגד, הנסיון להוריד אל הדף את כל הנתונים שעולים בהתבוננות והצבתם באופן סינכרוני, נראה לי בלתי אפשרי.

אז התחלתי בהתבוננות...

ראשית, נקודת הניקוז של המקלחת והשירותים. ניקוז מכונת הכביסה.

שנית, איתור נקודות גובה על פני הסביבה.

שלישית, סיקור חומרים ואביזרים שאפשר להשתמש בהם.

צרכים; מי השקיה- לערוגות העגולות שבצד הבית, צינון קיר חדר השינה הפונה לדרום, וחשוף לחלוטין.



מה מצאתי?


  • שהבית ממוקם בנקודה גבוהה יחסית לשאר החצר. כל המערכת מושתת על זרימת המים בכוח הכבידה, ושיפוע טבעי יכול לחסוך חפירות רבות.

  • שיש לי בחצר מערום לא מבוטל של לבנות 'אקרשטיין'.

  • שיש סביב כל האיזור ה'מיועד' שביל גישה לכיוון הבית, רחבת חנייה לרכבים ופינת שני קירות; של חדר שינה ושל מקלט. במקביל לקיר המקלט- מדרכת בטון ישנה, שתחילתה מורחבת בדיוק תחת פתח הניקוז.

  • למקלט גג שטוח.

  • 2 מיכלי פלסיק חקלאיים ישנים ששימשו בעבר לדשן, בעלי קיבולת של 1000 ו-500 ליטר.



עם הנתונים הבסיסיים הללו, התחלתי לשחק. בהתחלה על הדף ועם הזמן גם בשטח. הצורה הראשונה שהגעתי אליה, היתה סדרה של תאים, אשר מסודרים משני צידה של מדרכת הבטון המשופעת. הרעיון הוא, שהמים שיוצאים מפתח הניקוז, יעברו במבוך התאים שאבנה בצדי המדרכה, כשבסוף הדרך יתנקזו לבריכה פתוחה.

מלא בהרגשה שהתכנון אכן השתלם ושאני משתמש במה שיש, פניתי לחפירה. למי יש כוח עכשיו, לחשוב על עוד אפשרויות? הרי אין תענוג גדול יותר, מהעשייה עצמה. לשבת מול הנייר ולשרבט, הרי זה כמו משחק שיכול להימשך לנצח...

בעזרת מעדר ואת, פיניתי את האדמה סביב המדרכה ומעליה. נהניתי מכל רגע. אחר כך הבאתי במריצה לבנות אקרשטיין מלבניות והתחלתי לבנות את קירות המבוך.

האדמה המקומית ידועה בתכונות ההתכווצות וההתפשטות האדירים שיש לה. אין מבנה אחד בסביבה, אשר לא נפערו בו סדקים; החל מרוחב של מילמטרים ועד לתזוזה משמעותית מאוד של חלקים מהבנה, תוך היפרדותם מהמבנה עצמו. תכונה זו, הביאה אותי כבר מזמן למסקנה, כי אין טעם בבניה קשיחה כאן. בוודאי שלא בכזו אשר יסודותיה נעוצים באדמה, מגדילים את שטח המגע עימה ומשום כך את הסיכוי להיות מושפע מתנועותיה. משום כך ידעתי, שהלבנות ישמשו רק כתוחמים ושאין טעם להצמידן זו לזו במלט ובוודאי לא לטייחן בחומר איטום שיחזיק את המים. כפי שיתברר בהמשך, תובנות כגון זו זורמות כל העת. הלמידה החשובה בעשייה, היא לשאוף ולגרום להן לצאת בשלב התכנון יותר מאשר בזמן הביצוע...

וכך, מצאתי את עצמי עוצר את להט העבודה ומתבונן. נתקע... עם ההבנה ששלב החפירות הסתיים פחות או יותר, אבל עם השאלה כיצד אני אוטם את הבריכות. התלבטות שנמשכה עוד מספר ימים, בהם חיפשתי כל מיני חומרים ואפשרויות; בדקתי בעיקר כל מיני חומרי איטום (ויש לא מעט כאלה) ושימוש ביריעות. השימוש בחומרי האיטום נראה לי יומרני ומסובך מדי. לא הייתי מלא בביטחון הדרוש, כדי לעשות משהו שלא אוכל לשנות ולשפר אותו בהמשך. משום כך, התמקדתי יותר בכיוון היריעות.
וכדי להשתמש ביריעות, כדאי כבר ל"התעסק" עם צורות פחות מורכבות. ולמרות שבדיוק מסיבות כמו זו מומלץ לתכנן לפני- לפעמים דווקא משתפרים מ'טעויות'.  נכון שלא צריך לוותר עם כל קושי שמתעורר, אבל כשמרגישים שההמשך יילך ויסתבך, כדאי לעצור את הדברים כשהם עוד 'קטנים'.

בהתבוננות נוספת בשטח התחום בשני קירות הניצבים זה לזה, הסתדרה לי צורה הרמונית של קשתות.  חשבתי ליצור 4 קשתות במרחקים שווים, כשבכל קשת תאים.  כל תא יהיה נמוך מקודמו ב-3 ס"מ (לפי החישוב של ירידה בגובה של 30 ס"מ נתונה בשטח, על פני 10 תאים).   משום מה הייתי מלא תחושה שהפעם, משימת האיטום תהיה קלה ואפשרית. מסעות המריצה עם הלבנים החל במשנה מרץ- וככה זה נראה:




מלאכת יצירת הקשתות היתה חוויה בפני עצמה.  לפעמים, באמצעים כל כך פשוטים ובסיסייים נוצרות צורות כל כך אסתטיות, שממלאות בתחושה של יופי ומרץ להמשיך.  באמצעות מקל וחוט שקשרתי לפינה, סימנתי את הקשתות.  את התא הראשון (במוצא הניקוז) לא חילקתי. את השני- לשניים, השלישי- לשלושה והרביעי לארבעה תאים.  חפרתי כל תא לעומק המיועד ושוב נתקעתי בשלב האיטום...   ההמשך בהמשך.



1 במרץ 2009

עשייה אורקולוגית(אורגנית אקולוגית).

ביסודה של האורקולוגיה עומדת המודעות לסביבה והאחריות עליה. למרות העניין הרב וההנאה המובטחים למי שעוסק בנושא, חשיבותו נובעת מההבנה שאנחנו יכולים להזיק מאוד לכדור הארץ וכדי שנמשיך להתקיים, כדאי שנפסיק עם זה.  אני  מסתכל על התנהגותם המזהמת של רבים (מדי), ומנסה להבין מה מאפשר להם את חוסר האחריות הזאת. אני מוצא בעיקר תחושה, שבני האדם הם בסה"כ אורחים ב'לונה פארק' ענק, שיש בו מלא מתקני שעשועים ודוכני מזון. מהרגע שהם נכנסים אליו, כל מה שהם מנסים זה להספיק לעלות על כמה שיותר מתקנים ולטעום מכמה שיותר דוכני מזון. כאורחים, אין הם צריכים להעסיק את עצמם בשאלות כגון; מי מפעיל את המתקנים, מאיפה מגיע החשמל, מה איכות המזון הנמכר בדוכנים ועוד ועוד. כי כשאתה אורח, אתה לא צריך לדאוג. זה בכלל לא המקום שלך, אלא של אחרים המנהלים אותו. אורח הוא פרט אחד, או חלק מקבוצה קטנה, שגם אם היה להם עניין או רעיון הנוגעים למהותו או תפקודו של פארק השעשועים-הרי שאין הם מאמינים כי יש בכוחם לשנות או סתם להשפיע.

גם האדם המזהם, לא ימלא את ביתו עשן, או יוסיף כפית של נפט לכל ספל קפה שהוא שותה.  וטוב שכך.  ככל שהוא מתרחק מביתו, בין אם במובן הפיזי ובין אם במשמעותי, כך הוא משתחרר מהצורך לשמור על סביבה לא מזוהמת, שהקיום שלה ברור כתנאי לקיומו שלו.  באופן כזה, כל מה שקורה מחוץ למקום אותו הוא מחשיב כביתו או כשייך לו- אינו באחריותו והוא פטור מכל צורך לדאוג לו.  באופן בו מתנהלים החיים המודרניים, קצת קשה לגרום למישהו להבין, שהוא אחראי על הזבל שלו גם אחרי שהוא סוגר אותו בתוך שקית ניילון, זורק אותו לתוך פח זבל ירוק ובכך מפקיד אותו בידיהם המסורות של פועלי הרשות.  מבחינתו, כל עוד סביבתו המיידית נקייה, אין לו שום סיבה לחשוב שמשהו בהרגלים שלו מלכלך.  ואי אפשר לבוא אליו בטענות.  אני לא מאמין בנזיפות.  אם מישהו עושה משהו, או נמנע ממשהו אחר רק בגלל שמישהו כועס עליו, הרי שהוא שהפעולה שהוא עושה אינה הפעולה עצמה, אלא האמצעי להפסיק את זעמו של מישהו.  ואם אני מעיר למישהו שמלכלך, או סתם יושב באוטו בחניה כשהמנוע פועל, הרי שאם הוא יפסיק, הוא יעשה את זה כדי לא לפגוע בסביבה השייכת לי.  לא רק שהנזיפה או הענישה אינן גורמות למודעות או שינוי הרגלים, אלא שהיא מחזקת את ההפרדה בין מי שמזיק לבין הסביבה.  אז מה עושים?

יש כל כך הרבה פעולות שאפשר לעשות ואחרות שכדאי להימנע מהן, כדי לפתור את בעיות הסביבה ואורח החיים המכלה שלנו.  באופן יחסי, הרבה מהן כבר ידועות לציבור הרחב אבל יחד עם זאת, אין לו עדיין את הסיבה לאמץ אותן.  ישנו מלכוד בכך שנוצרת קבוצה שמודאגת מהסביבה יותר מאחרים.  מצד אחד, דאגתם של אנשים הרואים בכך חשיבות עליונה, חיונית לדברים שיש לנקוט בהם באופן מיידי, כי אנחנו בדקה ה-90.  מצד שני, דבקותם וניסיונותיהם ל"העיר" את הציבור הרחב, עשויים להפוך את כל הנושא ל'שיגעון' שלהם ולא למשהו שנוגע לכל אדם על פני כדור הארץ.  כשמישהו מוריד עוד עץ ביער גשם בברזיל, אחר באפריקה מקבל פחות גשם.  כשאחד בניו יורק בוחר לרכוש רכב עם נפח מנוע של מספר אלפי סמ"ק, אחר בניו אורלינס טובע באחד מההוריקנים הסדרתיים שהולכים ונפוצים יותר ויותר.  יש נקודה מסוימת, שבה כל אחד יכול להרגיש עמוק בפנים את חלקו באחריות על המצב בכוכב ולא רק בביתו.  והנקודה הזו לדעתי, היא תחושת החיבור.  לכל אדם יש צורך לנשום, לשתות ולאכול ואפשר תמיד לדבר איתו על הדברים האלה.  אין צורך לחפש סיבה או דרך להגיד למישהו שחשוב שישתה- אחרת יתייבש.  יש משהו עמוק בתוכו, שדואג לגרום לו לעשות את זה גם בלי לחשוב.  באופן דומה, ישנו בתוך כל אחד את הצורך הבסיסי לארגן את הסביבה שלו בצורה 'בריאה'.  ולמרות שיש כל כך הרבה דוגמאות הפוכות, אני חושב שהן נובעות דווקא מכל מיני סיבות חיצונית, אשר מפריעות לפנימיות.

אפשר לכתוב הרים של ספרים ולצלם מליוני סרטים, על חשיבות השמירה על הסביבה, לקיחת אחריות עליה והתנהגות נבונה ומקיימת.  כל אלו הם דברים חשובים מאוד, למי שכבר 'נפתחה לו הדלת' אל העולם הזה.  אבל כדי לפתוח אותה, לא צריך הרבה מילים, הסברים, סרטים והפגנות.  מספיקה הזדמנות קטנה אחת, שבה אתה מריח קומפוסט רענן, בוהה בבריכת מים צלולים, או נוגס בעגבנייה נטולת כימיקלים מבפנים או מבחוץ, כדי ל'התניע' את אותו מנוע פנימי.  הוא שם.  אצל כל בן אדם.  כשרוצים לנסוע באוטו, לא מסבירים לו כמה חשובה הנסיעה.  פשוט מתניעים אותו...

כש'נפתחת הדלת' ואתה נחשף למידע, רעיונות ואנרגיות רבים כל כך, אשר מציעים מגוון עצום של דברים ומכניסים את החיים למימד שלם שפוי יותר, הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות- זה לספר על זה לכל מי שאתה מכיר.  להדביק את כל מי שאתה יכול, בקסם האינסופי של העולם שלנו, שהוא הרבה יותר מאיזו תקופה קטנה שבה נדמה לנו שרעיונות מסויימים יכולים להתקיים מעל ומחוץ למערכות הטבע.  ואתה עושה את זה.  וזה בהחלט יוצר אפקט חזק מאוד!  אבל בשוך ההתלהבות, כשאף אחד כמעט מכל מי שעבר את הרבצת משנותיך לא באמת עושה משהו אחר בחייו, אתה מבין שזה צריך לבוא אצל כל אחד מתוך עצמו.  

כשמדברים על שינוי מהותי באורחות החיים ובהתיחסות לסביבה ולקיום של האנושות, בדיוק כמו בקומפוסט- ככל שיש יותר, ככה ה'ערימה מתחממת יותר' (ע"ע בפרק 'אבולוציה קומופסטאדית בבלוג זה).  ברור כי גם אם כל תחום בחיי יעבור 'יירוק' אינטנסיבי וטוטאלי, כדור הארץ לא יתקרר במעלה.  מתוך ההשתוקקות לראות שינוי אמיתי, אתה מוצא את עצמך מביט סביב ותוהה כיצד להכניס עוד אנשים אל ה'עניין'.  והדרך הנוחה והמתבקשת, היא באמצעות השיחות.  כל כך הרבה מילים ורעיונות זרמו ממני אל כל הסובבים אותי!  עד שיום אחד שאלתי את עצמי, מה באמת יוצא מכל זה?  האם יש בכוחן של כל המילים האלה להניע לפעולה, או שמא הן רק בבחינת חיזוק ועידוד למי שכבר עושה?  

להנהן בראש בהסכמה, היא הפעולה הכי משמעותית שיצאה מכל השיחות הללו.  הדבקות וההתלהבות שמילאו אותי, הותירו לא אחת את מי שהקשיב לי, משוכנע לחלוטין.  בכלל, נדמה שהנושא הירוק הפך למרכיב בסיסי בכל שיחה ובכל תחום, בו בזמן שרוב הדברים נראים עדיין קרובים יותר למה שהיו מאשר למה שהם צריכים להיות.  אז החלטתי לצמצם מילים.  לחפש דברים אחרים שיש להם סיכוי להשפיע, באופן שיגרום למי שמוצא אותם חשובים, לפעול בעניין.  באחד הימים, ביקרתי חברים שעברו לבית שכור במושב.  הפעם, במקום לדבר על הפשטות שבהכנת קומפוסט לבד, פשוט לקחתי את ומעדר ופצחתי בחפירת בור בקצה החצר שלהם.  תוך כדי החפירה, התקרבה אל המקום השכנה והביטה בסקרנות בנעשה.  מבלי להתכוון, מצאתי את עצמי מסביר לה את פעולת הקומפוסט, תוך עשייתו.  גם ללא שמץ של מודעות מוקדמת, או אפילו התעניינות בנושא, משהו באותה שכנה משך אותה בעניין והיא פנתה לתרום כמה שאריות מזון מביתה.  לאחר מכן, היא כבר החלה לחפש מקום אפשרי לבור בחצר שלה...  אם הייתי צריך לשבת מול אותה גברת ולספר לה את נפלאות הקומפוסט ופשטות הכנתו, סביר להניח שהמשימה היתה קשה שבעתיים.  יש משהו בלתי אמצעי, שככל הנראה מדבר לנקודה עמוקה בנפשו של כל אדם, אשר מניע אותו לפעול גם ללא סיבה 'חכמה' או 'כדאית'.  וה'משהו' הזה, הוא ההתנסות.  הוא המגע עם האדמה, הצמחים.  מגע בכל קשת החושים.