24 בפבר׳ 2009

המשך הקומפוסט

  בפרק הראשון סיפרתי על השלב, שמבחינתי הוא ה'פרה היסטוריה' של הכנת הקומפוסט לבד. בחישוב מהיר ובסיסי, הבנתי שאם אני רוצה להגיע למצב בו אני מייצר את כל כמות הקומפוסט הדרושה לגידול הירקות לתצרוכת עצמית, אני צריך להגדיל את כמות השאריות שאני מקמפסט. באופן טבעי, חשבתי מייד על הקרובים והשכנים בכפר. באופן עקרוני זה היה רעיון לא רע בכלל-רק שעלה עוד אחד אפילו יותר מוצלח. בצומת מסמיה הסמוכה, הלא היא צומת 'ראם', יש מסעדה ותיקה ומאוד מיוחדת. גם באופן כללי וגם באופן אישי. קוראים לה 'פונדק ורדה'. ורדה היא כמו אמא שניה עבור חיילים רבים שאכלו אצלה 'פופאי' ועבורי, הקשר הפך למשמעותי הרבה יותר, אחרי שלפני יותר משנתיים, נעלם בים שחר- בן הזקונים שלה ואח קטן וחבר טוב מהכפר. שולי, היא הבת הבכורה של ורדה, הילדה הראשונה שנולדה בכפר וגם מנהלת את המסעדה לצד אימה. הקירבה בין שחר וביני נסובה סביב תחומים רבים ותחום הסביבה בעיקר. הנושא קיבל משנה תוקף לאחר היעדרותו. גם אם לא חשבנו או התכוונו לכך, אני מוצא את עצמי מגיע בכל יום לחצרה של שולי ואוסף משם את הפח עם כמות השאריות האורגניות היומית של המסעדה, מדי יום. מדובר בעליית מדרגה מאוד משמעותית! הפעם, ללא ספק קל שבקלים הבנתי, כי מבנה מתקן הקומפוסט ממשטחי עץ, הוא המתאים והראוי להתמודדות עם הכמות החדשה!

תוך דקות ניצבו 3 משטחים ויצרו צורת 'ח' בפינה המוצלת של ערימת הקומפוסט. את הקרקע שבתוכו ריפדתי בזרדים. בימים הראשונים כיליתי כמות דשא מכוסח ועלים, שעד כה הספיקה לי לשבועות. ידעתי שגם כאן אני עולה ליגה...


מדי יום ראשון, מוציאים תושבי הכפר את כל הגזם אל שפת הכביש, על מנת שמשאית מיוחדת מטעם המועצה תאסוף אותו. שק ענק אחד בארגז הרכב ובסיבוב כפר אחד הוא מתמלא בחומר יבש. כמות גדולה במיוחד, הגיעה אלי מחצר השכנים, אשר עטורה בחלקה הגדול בעצי פקאן שהשירו עליהם.

שם המשחק בעליית הטמפרטורה של ערימת הקומפוסט, הוא כמות. מצאתי לי מד חום קטנטן עם דוקרן ונדהמתי ממה שהוא הראה; ככל שהערימה גדלה- חומה טיפס ועלה גם הוא. בהתחלה סביב ה-40 ואז ל-50, כשהשיא היה 65!

באותו זמן, התגלגל סופסוף לידי, ספר התנ"ך של הקומפוסט-'זבלאנושי'. אין טעם להתחיל ולצטט ממנו-פשוט לקרוא. אבל לא ממש פשוט לעשות!  מבחינה טכנית, כל מה שמתואר שם הם דברים קלים וזמינים.  האתגר האמיתי בנושא מתברר כעניין פסיכולגי דווקא. דורות של התייחסות כל כך לא בריאה לעניין הזבל בכלל והפרשות בני האדם בפרט, יצרו אבסורד משווע.  גם אלו שהגיעו למודעות סביבתית מאוד גבוהה, עדיין לא מצליחים להסתגל לעובדה כי רק קומפוסט יודע לפרק ולנטרל את כל מה שמזיק בהפרשות.  וגם להפוך אותן לדשן משובח, כמובן.  צריך להיות מאוד מאוד תלוש מהמציאות, כדי לחשוב שיש בארץ המדברית שלנו די מים כדי להשתמש באסלות הדחה. צריך להיות עוד יותר תלוש, כדי לחשוב שמהרגע שמורידים את המים, הכל עובר למקום שכולו טוב ושמישהו דואג שהביוב יטופל כמו שצריך...  או בקיצור- אנחנו מאוד תלושים.

אני מוכרח להתוודות, כי משום מה גם אני לא מצליח לעבור את השלב הזה.  הכי הרבה שאני מצליח להתרגל אליו, הוא שהקומפוסט מאוד אוהב את השתן שלי ולכן אני אוסף אותו ומתבל איתו כל 'נגלה' של שאריות.  חשוב לציין, שמהרגע שבו הקומפוסט קיבל את מנת השתן הראשונה שלו- הטמפרטורה שלו קפצה בבת אחת.
את הערימה אני מכסה בשני שקי יוטה, שמצד אחד שומרים על תנאי הלחות ומצד שני מאפשרים לאויר להיכנס.  בבקרים קרים במיוחד, אפשר לראות אדים עולים מהערימה.  מדובר במחזה מאוד מספק.  החתולים מצידם, גילו את הערימה די מהר והפכו אותה למקום מאוד נוח, עם חימום רצפתי, ולא פעם אני מוצא מישהו מהם ישן שם...
הרבה פעמים היה נדמה לי שהמתקן התמלא וכדאי להתחיל חדש.  מדהים לגלות כל פעם מחדש, עד כמה יכולה הערימה לרדת במהלך יממה.  כשהיא הפסיקה לרדת, הגיעה העת.  בזהירות שלפתי את מסגרת המשטחים ובמקום נותרה קוביה יציבה ויפהפיה!  דילגתי את המסגרת קדימה ואת קובית הקומפוסט עטפתי ברשת הפלסיק הכתומה שמצאתי בצד אחד הכבישים שמע"צ סיימו לעבוד עליהם.  העטיפה לא נראתה קריטית, אבל חשבתי שאולי איזה חתול יחליט פתאום להשתעשע עליה,  או רוח חזקה תתחיל לכרסם בה.  עכשיו המתקן מקבל שוב מהתחלה, כשמאחריו מתבשלת לה קוביית הקומפוסט שתדשן את גידולי האביב והקיץ הקרובים!


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה