19 בפבר׳ 2009

אבולוציה קומפוסטאדית

  אחד הדברים הראשונים שלומדים ועושים בקורס פרמקלצ'ר, הוא קומפוסט.  בעברית קוראים לזה 'רקבובית'.  למרות שגם בארץ (כמו בכל מקום על פני הכדור) קורה אותו תהליך מופלא של מחזוריות, לא נראה לי שהשם המקומי תפס...

אני מוצא את עצמי מספר שאני עושה קומפוסט ומרגיש שזאת התימרות לא קטנה.  יכול להיות שאני פשוט לא מפריע לכל מיליארדי החיידקים המיקרוסקופיים לאכול ולהפריש את מה שעתיד להיות דשן רענן לצמחים?  יותר מדויק להגיד שאני בסך הכל מארגן להם 'מסעדה' ומגיש בה מנות של מה שעבורי הוא שאריות.  וכמובן שדואג לתנאי אירוח אופטימליים, כדי שיגיעו הרבה 'לקוחות' למסעדה.

פעם עזרתי לקבוצת יוצרים צעירים בצילומי סרט.  מישהו קילף בננה.  כסיים, מצא עצמו מחפש היכן לזרוק את קליפתה.  המצלתי לו על זריקתה אל השדה הפתוח, אך נתקלתי בנזיפה.  נדהם מחוסר הפרופורציה בין האיסור הנכון להשליך אשפה לבין ההימנעות מהענקת מתנה לאדמה הצחיחה או לבעלי החיים במקום, אמרתי לו שיתן לי אותה ואני כבר אדאג לכך.  הוא העביר לי את הקליפה בחשש מסוים, ושניה אחרי כן הביט בי נדהם ונוזף כפליים על כך שהטלתי אותה בעצמי אל האדמה.  באופן טבעי, איננו צריכים לדאוג לאיסוף גורף של כל מה שאיננו משתמשים בו עוד.  אין ספק כי חשוב מאוד מאוד לרכז את האשפה העשויה פלסיק או מתכת לסוגיהם, אולם טעות חמורה היא לצרף אליהם שאריות אורגניות!  אמנם רובו המכריע של המין האנושי אינו נחשב עוד לחוליה אכילה בשרשרת המזון, אך לא כך הדבר בכל מה שנוגע למזון אותו אנו צורכים.  אותן שאריות מזון אורגניות, שעבורנו נחשבות "זבל", אמורות להגיע ל'שולחנם' של מילארדי יצורים.  אותם יצורים זעירים, הם היחידים שיכולים לפרק את השאריות הללו והפרשותיהם הן הן המזון העשיר לו כמהים הצמחים.  כל טיפול אחר באותן שאריות אורגניות, רק מעכב את התהליך ויוצר בעיות סביבתיות ובריאותיות לא קלות, כשמטפלים בו בצורה לא נכונה.  אין ספק כי הנזק הנובע מהשלכת אשפה בכל פינה הוא אדיר ונוראי, אולם כך גם ההימנעות מטיפול נכון בשאריות האורגניות.

אני לא אומר כמובן, שכולם צריכים לזרוק את שאריות האוכל שלהם לכל עבר.  לשם כך ניתן לייעד פינה מסויימת, שבה מרכזים את כל השאריות יחד עם חומרים יבשים כמו עלים או דשא מכוסח שהתייבש ובכך לאפשר את כל התנאים האופטימליים לאותם 'פועלים' חרוצים.  ואם לזה קוראים "לעשות קומפוסט", אז זה מה שאני עושה. למרות שאני רק המלצר...


 

בהתחלה היה בור בסככה.  למרות שמודל הקומפוסטר האופטימלי שראיתי, היה מורכב ממשטחי העמסה מעץ, חשבתי צנוע.  אמרתי לעצמי שאתחיל מקטן.  בכלל, למרות הטרחה המסוימת, אני מאמין שכדאי להתחיל בקטן ולגדול עם הצרכים והנסיבות.

חוץ מלבדוק אם הקומפוסט "יעבוד", הרגשתי שאני רוצה לבדוק עוד כמה דברים, כגון; כמות השאריות שמיוצרות במשפחה, תדירויות, ריחות, מיקום, הנכונות לפינוי השאריות אל הבור וכו'.

שמח וטוב לב, חפרתי בור בקוטר 80 ס"מ בקירוב, בעומק של 50 ס"מ.


 



 

את תחתית הבור ריפדתי בזרדים, על מנת שהנוזלים יוכלו להתנקז ולא תיווצר 'ביצה' טובענית ולא מאווררת, שהיא סביבה לא סימפטית עבור אותם יצורים רצויים.  בקלות אספתי מהחצר מספיק עלים יבשים, אותם ערמתי לצד הבור וכל מה שנשאר הוא להתחיל בשגרה.  בהתחלה ההתלהבות היתה גדולה.  אולי קצת גדולה מדי.  מצאתי את עצמי מביא בכל יום כמות קטנה של שאריות והבנתי, שלא יקרה כלום אם דלי השאריות יתמלא קצת יותר ואז אצור שכבה שלמה של שאריות.  הכל הלך יפה- האשפה הכללית נזרקה לפח הרגיל (שפתאום לקח לו הרבה יותר זמן להתמלא) והשאריות האורגניות רוכזו במשלוש הישן והטוב, בכיור.

הבור הלך והתמלא והבנתי, כי על מנת שאוכל לאפשר לקומפוסט מספיק זמן ל"התבשל", עלי להכין בור נוסף.  וכך היה- בור שני נחפר לצד הראשון ותוך ימים הוא החליף את קודמו.

בגלל הכמות הקטנה יחסית,  הקומפוסט כמעט ולא התחמם.  מצד אחד מרכיבים קשים כגון; קליפות אגוז או זרעים לא התקמפסטו בערימה, אך מצד שני- אחרי סינון גס התקבל כבר אחרי חודשים בודדים, קומפוסט נעים ובעל ריח רענן!

ולמרות שהטמפרטורה לא עלתה, גיליתי יתרון נחמד מאוד.  לא הייתי צריך לזרוע, היכן שפיזרתי את הקומפוסט... מאחר והוא היה מלא בזרעים, בכל מקום שהוא פוזר, צמחו להם שתילי ירקות מכל טוב!

עם הגשם הראשון, זרמו מים אל תוך הבורות והציפו אותם.  כך גיליתי את הסיבה להקמת מתקן עילי.  כשאומרים 'מתקן קומפוסט', או 'קומפוסטר', נדמה כי מדובר במכשיר מורכב, אשר בתוכו מעבדה קטנה שהופכת את השאריות באופו קסום לדשן. למעשה, אותו מתקן אינו משמש יותר מאשר מבנה חיצוני, מסגרת, קירות, שיתחמו ויחזיקו את הקומופסט הנערם לגובה.  התכונה החשובה ביותר שלו, הוא יכולתו לאפשר זרימת אויר אל הערימה.  אותם יצורים זעירים שוכני קומפוסט, דומים לנו גם בתפריט התזונתי אך גם בתכונות נוספות.  הגוף שלהם מייצר חום והם זקוקים לחמצן בדיוק כמו בני האדם.  החומר היבש המכסה את שכבת השאריות האורגניות, מכיל בתוכו חללים אשר לוכדים אויר ובו חמצן וגם מאפשרים את זרימתו.  כשהערימה מתחממת, זה סימן שהחברה' שלנו נוכחים ועובדים.  ככל שכמות היצורים עולה- כך חום גופם מצטבר יחד ומעלה את חום הערימה.  וזה סימן עבורנו, שיש להם מספיק אויר.

אז כדי להוציא את החברה' מהבוץ, הבנתי שהגיע הזמן להעלות את ה'מסעדה' קומה.  חיפוש מהיר בחצר, העלה שתי מגירות גרביים של ארון ישן.   לאחר משא ומתן קצר, הסכימו המגירות להשאיר את תחתיותיהן מאחור, על מנת לפתוח פרק חדש בחייהן בתור ארגז קומפוסט.  חוץ מעליית המפלס, הבנתי גם כי על מנת להפוך את המשימה הכמעט יומיומית לפשוטה יותר, כדאי למצוא מיקום קרוב יותר אל הבית.  ואם היה לי הספק הקטן שבקטנים לגבי ריחות ושאר 'ירקות' שעלולים היו להפריע, הרי שהנסיון עם הבור העלים גם אותו.


 


בתמונה זו, אפשר לראות את שתי המסגרות כפי שהן היום, לאחר שפרק חייהן כקומפוסטר הסתיים והן ממתינות בסבלנות לגלגול הבא...


 

הניסיון עם המגירות היה מוצלח לא פחות.  את כל מה שכבר למדי והשתפשתי עם הבור, ישמתי מיד (להלן-תהליך למידה...) והסועדים קפצו על המציאה.  השימוש במתקן מוגבה, היה קצת יותר נוח גם עבורי וכעבור זמן לא רב, יכולתי פשוט לשלוף את המסגרות ולהעתיק אותן הצידה, לכשנתמלאו.  גם הקומפוסט שהבשיל כאן, זכה לתכונה הנחמדה של "מזריע ומדשן גם יחד" וימים ספורים לאחר פיזורו, התמלא המקום במגוון שתילי ירקות שמחים ובריאים.  ועם האוכל, בא התיאבון...

עכשיו, אחרי שניים או שלושה מחזורים קטנים יחסית של קומפוסט 'תוצרת בית', שהספיקו לערוגה אחת בקושי, כבר יכולתי לדמיין את חלקה השני של הכנת הקומפוסט- השימוש בו.


 

תהליך "התבשלות" הקומפוסט גורם להתכווצות משמעותית של כמויות.  רוב השאריות האורגניות, שעיקרן ירקות ופירות במצבם הטרי, מכילות נוזלים רבים בתוכן.  נוזלים שמתאדים, נספגים או מתנקזים מטה אל האדמה.  יש אמרה שקראתי, שאומרת שערימת הקומפוסט יורדת כל כך מהר, עד שאחרי ששמים בה שכבה ומסתובבים ללכת- היא כבר ירדה בסנטימטר.  והסתבר שזה נכון מאוד.  עובדה זו, כשהיא מצטרפת לצורך בדישון ערוגות הירקות בקומפוסט, מביאים למסקנה הבלתי נמנעת - צריך עוד.  על מנת להגיע לכמות משמעותית של קומפוסט לשימוש עצמי, הבנתי שאני מוכרח להביא עוד שאריות.

כמובן שהראשונים שחשבתי עליהם, הם משפחות האחים שלי שגרות בכפר גם כן.  מבחינה טכנית, הדבר נראה לי כמו משהו מאוד פשוט; כל משפחה תשים פח נוסף בבית, בו תרכז את השאריות האורגניות שיופרדו מעתה מהאשפה הכללית.  אני מצידי, אגיע לאסוף את הפחים אחת ליומיים בערך.  קצת שכחתי את הבחינה הפסיכולוגית.

שינוי תודעתי אינו קורה מייד.  גם אם נחשפת לרעיון שאתה מוצא בו אמת גדולה או צדק עליון, אין זה אומר כי מאותו רגע תפעל על פיו.  המודעות חשובה מאין כמוה, אולם נראה לי שאם בני האדם יצטרכו קודם להיות מודעים להתייחסותם לסביבה על מנת להציל אותה, כבר לא ישאר את מה להציל... או במילים אחרות- אי אפשר להיכנס לבית שמתנהל על פי הנורמות המוכרות, ולצפות שאחרי הסבר קצר על חשיבות המיחזור הוא יתחיל למיין את האשפה שלו ולסמוך על זה שזה 'לא מסריח'...

גם אם אני בודק את עצמי, אני רואה שמהרגע בו נושא מסויים עולה למודעות שלי ועד לרגע שבו אני מיישם את מסקנותיה, עוברים ימים, שבועות, חודשים ובמקרים של התקנת מערכות מורכבות יותר- גם שנים.  לכן, עלי להיות סבלני ולהתאים ציפיות.


 

המשך יבוא...


 


 


 


 


 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה