18 בפבר׳ 2009

זמן לימון וקצב המלפפון


בכל חי וצומח שהוא, טבוע מעין שעון ביולוגי משלו.  לכל שעון כזה, יש קצב שונה.  כשזורעים זרעים של ירקות מסוגים שונים, אפשר לראות בבירור שלכל סוג יש את קצב הגדילה, ההתפתחות והמחזוריות משלו. עצים למשל, בדרך כלל צומים לאט יותר מצמחים עונתיים- אבל חיים הרבה שנים.  גם לבעלי החיים יש שעון כזה ששונה מזה של הצמחים ושונה גם ביניהם.  בעיקר אפשר לראות את ההבדלים, כשמתבוננים במחזורי החיים של החרקים, אל מול הזוחלים, למשל.  אצל היונקים בולט השוני בתקופת ההריון השונה בין הסוגים השונים.  באופן כללי, בכל דבר על פני הכדור הזה, ובכל אחד ממרכיביו, "בנוי" אותו שעון ייחודי שיש לו קצב משלו.  גם אצלנו כבני אדם הוא נמצא והוא שונה בין אחד לשני, ובין מערכת פנימית אחת לשניה; קצב העיכול שונה מקצב פעולת הלב.  
תמיד חלמתי שלכל דבר שנמדד בזמן, יהיה שעון משלו.  פנטזיה לא ממש פרקטית, משום שלשם כך נצטרך לפחות 10 ידיים, כשעל כל אחת מהן נענוד 10 שעונים לפחות...  מה שכן, למרות שלכאורה הדבר מאוד ברור לכל, אני נתקל הרבה מאוד בציפייה שהכל יעמוד באותו סוג זמן.  באותו קצב.  קצב השניות, הדקות, השעות, היממות, השבועות, החודשים והשנים.  חלוקה אחת מני אינסוף של זמן, שמשום מה הפכה לבלעדית, למעט נסיונות מאוד מעטים לגוון.  במדידות אחרות, יש לפחות כמה סוגים; סנטימטרים ואינצ'ים לאורך, דונם ואייקר לשטח, שקל ודולר לכסף ועוד.  אז אם אפשר למדוד דברים ביחידות שונות, למה שלזמן תהיה רק מידה אחת?  למה שלהישג יהיה רק סרגל אחד?  למה לעשייה יש רק קצב אחד?
עם כל מרכיב אורגני שאני מצרף לחיים שלי, נוסף איתו גם עוד מדד.  עוד מימד.  כשאני יוצא לסיבוב ה'בוקר טוב' בחצר, אני בהחלט יכול לקוות שנבטי המלפפונים הוסיפו עוד עלה מאתמול.  וכל עלה כזה משמח אותי.  אפילו הסדקים הזעירים בקליפת הקרקע שנוצרים על ידי הצצת הנבט מתוך הזרע- כבר מספיקים לרגש אותי! אני מודה, לפעמים אני קצת מגזים... עומד ובוהה במגש הנבטה מקרוב ומנסה לזהות צמיחה ב"זמן אמת".  אין לי ספק, שאם הייתי מחפש סימנים כאלה בכל יום אצל שתיל הלימון החדש, הייתי מתאכזב.  זאת דוגמא מאוד פשוטה ובסיסית, שלא צריך לחשוב יותר מדי כדי להבין מה הציפייה המתאימה לכל צמח.  יחד עם זאת, היא דוגמא קלה לעיכול ונוחה לזיכרון, כשניגשים למרכיבים המורכבים.


למרות שמשך שניה אחת היום זהה למשך השניה לפני 100 שנה, אין ספק שקצב הזמן השתנה.  מישהו פשוט לא הוציא דור חדש לשעון... הרבה פעמים אני מוצא את עצמי, עומד מול שאלות מבחוץ וגם מתוכי, שעניינן הוא מדידת ההתקדמות של הדברים שקורים במשק.  ככל שעובר הזמן (בקצב שלו), אני פחות ופחות מסתבך ושובר שיניים בתשובות.  מתוך המודעות לכך שנוצרה ציפייה שהכל יקרה באותו קצב (מהיר מדי לטעמי)- גם אם מדובר במרכיבים עם מקצבים שונים, אני כבר לא מנסה אפילו להציג הישגים או להציב יעדים, לפני שאני בודק מה הקצב הפנימי שלהם.  לכאורה, זאת נראה כמו כאב ראש רציני לגשת לכל פעולה או דבר עם המדד הספציפי לו.  למעשה, זה בדיוק ההיפך!  במקום להיות מכונה שפועלת כל הזמן אותו הדבר, החיים מקבלים עוד מימד שבו, אני לא מגוון את מה שלוקח חלק בחיים, אלא גם את אופי ההתנהלות בתוכם.  וזאת תחושת חיות נעימה ומספקת.
עברו שבועות לא מעטים, מאז החפירה הראשונה לקראת מערכת המים האפורים.  אולי זה הולך לאט, אבל יש לי הרגשה שזה יתן פרי לזמן רב.  ממש כמו לימונים מהעץ!

תגובה 1: