4 בפבר׳ 2009

בראשית

זהו.  הגעתי לנקודה שבה הבשילו בתוכי כל התנאים כדי לעשות את הצעד האמיץ אל עבר חיים אחרים.  אולי לא אחרים לגמרי, אלא יותר נכונים לפי יותר ויותר תובנות וממצאים.
אני לא יודע בדיוק להגיד, מתי כל זה התחיל.  ככל שאני הולך אחורה בזמן, אני תמיד מוצא מספיק יסודות לאורח חיים אחר מזה המקיף אותי ובמהלך רוב שנותי, אף קבע את נתיב חיי. 
חיי קיימות.  פשטות, אחריות והתחשבות.  צריכה רק של מה שאני באמת צריך.  שמירה על הסביבה, על התזונה, על הבריאות, על הזמן, על השפיות... חיים ירוקים.  מה כל אלה באמת אומרים והאם אני יכול באמת לחיות את חיי על פי עקרונות וצרכים שיקיפו כל רגע ורגע ולא יהיו רק רסיסים אקראיים של אקולוגיה ואורגניות אופנתית?
אני חי בכפר.  חוץ משלוש שנים בצבא, שלוש בתל אביב ושנה באוסטרליה, תמיד הייתי כאן.  נולדתי כאן שנים רבות לפני שמשק היה עסקת נדל"ן מוצלחת.  נהפוך הוא, את ילדותי תמיד עטפה הידיעה, שאני גר ב"חור" ושלגור במקום כזה, שווה ערך למגורים באמצע המדבר בימינו.  חוץ מתקופת ההתבגרות המאוחרת והשנים שאחרי הצבא, עלו בעיני יתרונות החיים כאן, על החסרונות.
והנה, השתנו הזמנים ומי שגר היום בכפר במשק משלו, נחשב לעשיר.  לכל הפחות ברור לכולם, כי הוא זכה בפרס הגדול.  העניין הוא, שזאת ממש לא ההרגשה שלי.  גורמים לא קשורים, הפכו את בני ההתיישבות לבעלי נכנסים והון, מבלי שאלו עשו דבר כדי להפוך לכאלו.  ודאי שלא בתפיסת עולמם ואורח חייהם.  אין ספק כי רבים וטובים, אשר משך עשרות שנים חרקו שיניהם על מנת לשרוד מענף הפכפך ומסוכן כמו החקלאות, הסבו את משקיהם לאזורי תעשיה זעירים, או למעברות קראוונים להשכרה.  מעין צדק היסטורי.  וכמובן שכל המבקרים והטוענים לא מחשבים את כל אותן עשרות שנים של חיים מנותקים, מרוחקים ותלויים על חוט השערה, בחישובי "רווחי העתק" שעושים בני ההתיישבות כיום.   יחד עם זאת, אין ספק כי גם רבים מהמושבניקים האלה, בתנופת שגעון הגדלות, לא השכילו לשאת מבטם קצת יותר קדימה, אל היום בו לא ישאר זכר ממה שפעם היה אותו הכפר בו הם גדלו וגידלו את ילדיהם, ומעבר לירידת הערך הכלכלי שתגיע, ירד גם ערכו האישי והחברתי של הכפר עבורם.  אותה מציאות, הביאה לאבסורד משווע שבו, מי שחולם על חיי כפר פשוטים ושלווים, חייב ראשית לצבור הון עצום כדי להרשות לעצמו לרכוש בית בכפר.  או במילים אחרות- כדי לחיות כמו עני, אתה צריך להיות עשיר...
אז כ"מוצלח" וכ"בעל הון" בעל כורחי, אשר מתגורר במשק בכפר, אני מנסה להבין איך לבסס אורח חיים שההצלחה וההון בהם, אינם נשענים על כסף או על כלכלת השוק החופשי המערבי קפיטליסטי.  כיצד אני משתמש במשאבים העומדים לרשותי באופן שתוצרתם תחזיר מספיק כדי שימשיכו להתקיים?  כיצד אני מבסס את העשייה על שימור וקיימות ולא על ניצול מקסימלי?

לפני שלוש שנים, סיימתי באושר קורס פרמקלצ'ר.  היה זה מסע מעניין ומרתק, אל יסודות ההוויה המוכרים לי, מתוך פרספקטיבה שאינה נחשבת  כזרם המרכזי (מיינסטרים).  לפחות אז, שנה לפני שאל גור הקפיץ אותה בבעיטה אסטרונומית לתודעה העולמית, התמלאתי מצד אחד באושר על הדברים ועל האנשים שפגשתי ולמדתי, ובמקביל בלא מעט תהיה, האם ישנו סיכוי שה"בשורה" תצליח להגיע לעולם הרחב.  פתאום, אחרי שנים של בדידות ומוזרות בעיני רוב הסביבה שלי, מצאתי את עצמי מוקף באנשים ובמקומות, שבוחרים בחיים פשוטים ונטולי אגו וזוהמה כדרכם.  אנשים שלא זקוקים לכותרות עיתונים, או מבזקי חדשות נוראיים, על מנת להבין שהאנושות ברובה פועלת כמשאבה חד כיוונית המכלה את המשאבים ממנה היא מתקיימת.
אנשים אשר הקול הפנימי האינסטינקטיבי, אשר אין צורך ללמוד או לשנן אותו, מוביל אותם להפסיק ולשבש את ההתקיימות כחלק ממערכת הטבע בה חיו אלפי שנים ולא על חשבונה.  אנשים אשר לא זקוקים לעוד הוכחות, כדי להבין שבמהלך המאה השנים האחרונות של האנושות, הצלחנו לערער ולהזיק באופן בלתי הפיך למערכות בנות מליוני שנים.  אנשים שלוקחים את האחריות על עצמם ועל סביבתם, כדי שכל היופי, הטוב, הבריא והקיים- ימשיכו להיות כאלה גם הלאה.  פתאום נעלמה הבדידות.  פתאום אני מבין שאני לא לבד.  שאמנם אלו אנשים אשר אינם נדחפים לכותרות או קובעים אופנות- אבל הם קיימים. ועוד איך!
מחוזק וחדור מוטיבציה, מצויד בידע וכלים, הצהרתי קבל עצמי ועולמי כי הנה החלום עומד להתגשם: אני הופך את המשק ליחידה אוטרקית!  למדתי איך למחזר את המים ולהשקות בהם, איך לייצר קומפוסט ולדשן איתו, איך לבנות ערוגות, איך לגדל ירקות, איך להשתלב בין כוחות הטבע הספציפיים אצלי במשק ולתכנן הכל באופן, שבסך הכל לא יפריע להם לעשות את הכל כמעט ללא התערבותי.  הרוח תסובב טורבינה, השמש תכה בפאנלים סולריים, המיקרואורגניזמים יחסלו במרץ כל שארית אורגנית ויהפכו אותה לדשן, העצים יצלו על התולעים שיאכלו, שהפרשותיהם יזינו את הצמחים שיתנו, את הירקות שאוכל, לצד מי גשם שייאספו, ויחד יופרשו וכמובן שימוחזרו.  הכל מסודר.  קדימה לעבודה!
שנה שלמה שבמהלכה, עטוף באופוריה שהנה אני 'שם' ושאני אוכל את מה שאני מגדל, על דשן שעשוי ממה שאני אוכל.  שנה שבה לא חסכתי הצהרות סביבי, על השינוי שקרה לי וסביבי.  עבור חברים ומכרים, הפכתי למקור הידע הקשור בתכנון אורח חיים בר קיימא וגם בחצר הופיעו לא מעט ירקות שטעמם היה רק זיכרון עד אותה עת.  מצאתי את עצמי מעיר את תשומת לבם של סובבי, אל מידע והתבוננות שאינם בהכרח בראש החדשות, אך בעלי השפעה ארוכת טווח וקריטית הרבה יותר מאלו שכן.   הרגשתי שזה 'עובד'.  שהמהפכה היתה קלה ומהירה הרבה יותר ממה שחשבתי.  עם חלוף השנה הראשונה ושכוח רוח ההתלהבות, הסתבר לי כי הדברים אינם פשוטים כל כך.  גיליתי שמחזור עונות אחד אינו אורח חיים.  שלדבר המון על 'מה צריך לעשות' ו'מה הדרך הנכונה', אינם חופרים באדמה בריכות לטיהור מים אפורים, או זורעים ושותלים ערוגות נוספות.  שמקור המשאבים להתחלת הדרך היו חיצוניים, ושעל מנת להמשיך בדרך, עלי למצוא את אופן התחדשותם בתוכי ובמקום בו אני חי.
בנקודה הזאת חשתי סוג של התרוקנות.  מין משבר שבו הבנתי כמה אנרגיה הלכה על תאור הדברים, הבנתם ותכנונם ולעומתם, כמה מעט על ביצוע הדברים עצמם.  גיליתי שקצב התהליכים בשטח, אינו מהיר כמו קצב הבנתם.  נחשפתי לאחד היסודות הפנימיים החשובים לפני היציאה לדרך- המדדים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה