24 בפבר׳ 2009

המשך הקומפוסט

  בפרק הראשון סיפרתי על השלב, שמבחינתי הוא ה'פרה היסטוריה' של הכנת הקומפוסט לבד. בחישוב מהיר ובסיסי, הבנתי שאם אני רוצה להגיע למצב בו אני מייצר את כל כמות הקומפוסט הדרושה לגידול הירקות לתצרוכת עצמית, אני צריך להגדיל את כמות השאריות שאני מקמפסט. באופן טבעי, חשבתי מייד על הקרובים והשכנים בכפר. באופן עקרוני זה היה רעיון לא רע בכלל-רק שעלה עוד אחד אפילו יותר מוצלח. בצומת מסמיה הסמוכה, הלא היא צומת 'ראם', יש מסעדה ותיקה ומאוד מיוחדת. גם באופן כללי וגם באופן אישי. קוראים לה 'פונדק ורדה'. ורדה היא כמו אמא שניה עבור חיילים רבים שאכלו אצלה 'פופאי' ועבורי, הקשר הפך למשמעותי הרבה יותר, אחרי שלפני יותר משנתיים, נעלם בים שחר- בן הזקונים שלה ואח קטן וחבר טוב מהכפר. שולי, היא הבת הבכורה של ורדה, הילדה הראשונה שנולדה בכפר וגם מנהלת את המסעדה לצד אימה. הקירבה בין שחר וביני נסובה סביב תחומים רבים ותחום הסביבה בעיקר. הנושא קיבל משנה תוקף לאחר היעדרותו. גם אם לא חשבנו או התכוונו לכך, אני מוצא את עצמי מגיע בכל יום לחצרה של שולי ואוסף משם את הפח עם כמות השאריות האורגניות היומית של המסעדה, מדי יום. מדובר בעליית מדרגה מאוד משמעותית! הפעם, ללא ספק קל שבקלים הבנתי, כי מבנה מתקן הקומפוסט ממשטחי עץ, הוא המתאים והראוי להתמודדות עם הכמות החדשה!

תוך דקות ניצבו 3 משטחים ויצרו צורת 'ח' בפינה המוצלת של ערימת הקומפוסט. את הקרקע שבתוכו ריפדתי בזרדים. בימים הראשונים כיליתי כמות דשא מכוסח ועלים, שעד כה הספיקה לי לשבועות. ידעתי שגם כאן אני עולה ליגה...


מדי יום ראשון, מוציאים תושבי הכפר את כל הגזם אל שפת הכביש, על מנת שמשאית מיוחדת מטעם המועצה תאסוף אותו. שק ענק אחד בארגז הרכב ובסיבוב כפר אחד הוא מתמלא בחומר יבש. כמות גדולה במיוחד, הגיעה אלי מחצר השכנים, אשר עטורה בחלקה הגדול בעצי פקאן שהשירו עליהם.

שם המשחק בעליית הטמפרטורה של ערימת הקומפוסט, הוא כמות. מצאתי לי מד חום קטנטן עם דוקרן ונדהמתי ממה שהוא הראה; ככל שהערימה גדלה- חומה טיפס ועלה גם הוא. בהתחלה סביב ה-40 ואז ל-50, כשהשיא היה 65!

באותו זמן, התגלגל סופסוף לידי, ספר התנ"ך של הקומפוסט-'זבלאנושי'. אין טעם להתחיל ולצטט ממנו-פשוט לקרוא. אבל לא ממש פשוט לעשות!  מבחינה טכנית, כל מה שמתואר שם הם דברים קלים וזמינים.  האתגר האמיתי בנושא מתברר כעניין פסיכולגי דווקא. דורות של התייחסות כל כך לא בריאה לעניין הזבל בכלל והפרשות בני האדם בפרט, יצרו אבסורד משווע.  גם אלו שהגיעו למודעות סביבתית מאוד גבוהה, עדיין לא מצליחים להסתגל לעובדה כי רק קומפוסט יודע לפרק ולנטרל את כל מה שמזיק בהפרשות.  וגם להפוך אותן לדשן משובח, כמובן.  צריך להיות מאוד מאוד תלוש מהמציאות, כדי לחשוב שיש בארץ המדברית שלנו די מים כדי להשתמש באסלות הדחה. צריך להיות עוד יותר תלוש, כדי לחשוב שמהרגע שמורידים את המים, הכל עובר למקום שכולו טוב ושמישהו דואג שהביוב יטופל כמו שצריך...  או בקיצור- אנחנו מאוד תלושים.

אני מוכרח להתוודות, כי משום מה גם אני לא מצליח לעבור את השלב הזה.  הכי הרבה שאני מצליח להתרגל אליו, הוא שהקומפוסט מאוד אוהב את השתן שלי ולכן אני אוסף אותו ומתבל איתו כל 'נגלה' של שאריות.  חשוב לציין, שמהרגע שבו הקומפוסט קיבל את מנת השתן הראשונה שלו- הטמפרטורה שלו קפצה בבת אחת.
את הערימה אני מכסה בשני שקי יוטה, שמצד אחד שומרים על תנאי הלחות ומצד שני מאפשרים לאויר להיכנס.  בבקרים קרים במיוחד, אפשר לראות אדים עולים מהערימה.  מדובר במחזה מאוד מספק.  החתולים מצידם, גילו את הערימה די מהר והפכו אותה למקום מאוד נוח, עם חימום רצפתי, ולא פעם אני מוצא מישהו מהם ישן שם...
הרבה פעמים היה נדמה לי שהמתקן התמלא וכדאי להתחיל חדש.  מדהים לגלות כל פעם מחדש, עד כמה יכולה הערימה לרדת במהלך יממה.  כשהיא הפסיקה לרדת, הגיעה העת.  בזהירות שלפתי את מסגרת המשטחים ובמקום נותרה קוביה יציבה ויפהפיה!  דילגתי את המסגרת קדימה ואת קובית הקומפוסט עטפתי ברשת הפלסיק הכתומה שמצאתי בצד אחד הכבישים שמע"צ סיימו לעבוד עליהם.  העטיפה לא נראתה קריטית, אבל חשבתי שאולי איזה חתול יחליט פתאום להשתעשע עליה,  או רוח חזקה תתחיל לכרסם בה.  עכשיו המתקן מקבל שוב מהתחלה, כשמאחריו מתבשלת לה קוביית הקומפוסט שתדשן את גידולי האביב והקיץ הקרובים!


19 בפבר׳ 2009

אבולוציה קומפוסטאדית

  אחד הדברים הראשונים שלומדים ועושים בקורס פרמקלצ'ר, הוא קומפוסט.  בעברית קוראים לזה 'רקבובית'.  למרות שגם בארץ (כמו בכל מקום על פני הכדור) קורה אותו תהליך מופלא של מחזוריות, לא נראה לי שהשם המקומי תפס...

אני מוצא את עצמי מספר שאני עושה קומפוסט ומרגיש שזאת התימרות לא קטנה.  יכול להיות שאני פשוט לא מפריע לכל מיליארדי החיידקים המיקרוסקופיים לאכול ולהפריש את מה שעתיד להיות דשן רענן לצמחים?  יותר מדויק להגיד שאני בסך הכל מארגן להם 'מסעדה' ומגיש בה מנות של מה שעבורי הוא שאריות.  וכמובן שדואג לתנאי אירוח אופטימליים, כדי שיגיעו הרבה 'לקוחות' למסעדה.

פעם עזרתי לקבוצת יוצרים צעירים בצילומי סרט.  מישהו קילף בננה.  כסיים, מצא עצמו מחפש היכן לזרוק את קליפתה.  המצלתי לו על זריקתה אל השדה הפתוח, אך נתקלתי בנזיפה.  נדהם מחוסר הפרופורציה בין האיסור הנכון להשליך אשפה לבין ההימנעות מהענקת מתנה לאדמה הצחיחה או לבעלי החיים במקום, אמרתי לו שיתן לי אותה ואני כבר אדאג לכך.  הוא העביר לי את הקליפה בחשש מסוים, ושניה אחרי כן הביט בי נדהם ונוזף כפליים על כך שהטלתי אותה בעצמי אל האדמה.  באופן טבעי, איננו צריכים לדאוג לאיסוף גורף של כל מה שאיננו משתמשים בו עוד.  אין ספק כי חשוב מאוד מאוד לרכז את האשפה העשויה פלסיק או מתכת לסוגיהם, אולם טעות חמורה היא לצרף אליהם שאריות אורגניות!  אמנם רובו המכריע של המין האנושי אינו נחשב עוד לחוליה אכילה בשרשרת המזון, אך לא כך הדבר בכל מה שנוגע למזון אותו אנו צורכים.  אותן שאריות מזון אורגניות, שעבורנו נחשבות "זבל", אמורות להגיע ל'שולחנם' של מילארדי יצורים.  אותם יצורים זעירים, הם היחידים שיכולים לפרק את השאריות הללו והפרשותיהם הן הן המזון העשיר לו כמהים הצמחים.  כל טיפול אחר באותן שאריות אורגניות, רק מעכב את התהליך ויוצר בעיות סביבתיות ובריאותיות לא קלות, כשמטפלים בו בצורה לא נכונה.  אין ספק כי הנזק הנובע מהשלכת אשפה בכל פינה הוא אדיר ונוראי, אולם כך גם ההימנעות מטיפול נכון בשאריות האורגניות.

אני לא אומר כמובן, שכולם צריכים לזרוק את שאריות האוכל שלהם לכל עבר.  לשם כך ניתן לייעד פינה מסויימת, שבה מרכזים את כל השאריות יחד עם חומרים יבשים כמו עלים או דשא מכוסח שהתייבש ובכך לאפשר את כל התנאים האופטימליים לאותם 'פועלים' חרוצים.  ואם לזה קוראים "לעשות קומפוסט", אז זה מה שאני עושה. למרות שאני רק המלצר...


 

בהתחלה היה בור בסככה.  למרות שמודל הקומפוסטר האופטימלי שראיתי, היה מורכב ממשטחי העמסה מעץ, חשבתי צנוע.  אמרתי לעצמי שאתחיל מקטן.  בכלל, למרות הטרחה המסוימת, אני מאמין שכדאי להתחיל בקטן ולגדול עם הצרכים והנסיבות.

חוץ מלבדוק אם הקומפוסט "יעבוד", הרגשתי שאני רוצה לבדוק עוד כמה דברים, כגון; כמות השאריות שמיוצרות במשפחה, תדירויות, ריחות, מיקום, הנכונות לפינוי השאריות אל הבור וכו'.

שמח וטוב לב, חפרתי בור בקוטר 80 ס"מ בקירוב, בעומק של 50 ס"מ.


 



 

את תחתית הבור ריפדתי בזרדים, על מנת שהנוזלים יוכלו להתנקז ולא תיווצר 'ביצה' טובענית ולא מאווררת, שהיא סביבה לא סימפטית עבור אותם יצורים רצויים.  בקלות אספתי מהחצר מספיק עלים יבשים, אותם ערמתי לצד הבור וכל מה שנשאר הוא להתחיל בשגרה.  בהתחלה ההתלהבות היתה גדולה.  אולי קצת גדולה מדי.  מצאתי את עצמי מביא בכל יום כמות קטנה של שאריות והבנתי, שלא יקרה כלום אם דלי השאריות יתמלא קצת יותר ואז אצור שכבה שלמה של שאריות.  הכל הלך יפה- האשפה הכללית נזרקה לפח הרגיל (שפתאום לקח לו הרבה יותר זמן להתמלא) והשאריות האורגניות רוכזו במשלוש הישן והטוב, בכיור.

הבור הלך והתמלא והבנתי, כי על מנת שאוכל לאפשר לקומפוסט מספיק זמן ל"התבשל", עלי להכין בור נוסף.  וכך היה- בור שני נחפר לצד הראשון ותוך ימים הוא החליף את קודמו.

בגלל הכמות הקטנה יחסית,  הקומפוסט כמעט ולא התחמם.  מצד אחד מרכיבים קשים כגון; קליפות אגוז או זרעים לא התקמפסטו בערימה, אך מצד שני- אחרי סינון גס התקבל כבר אחרי חודשים בודדים, קומפוסט נעים ובעל ריח רענן!

ולמרות שהטמפרטורה לא עלתה, גיליתי יתרון נחמד מאוד.  לא הייתי צריך לזרוע, היכן שפיזרתי את הקומפוסט... מאחר והוא היה מלא בזרעים, בכל מקום שהוא פוזר, צמחו להם שתילי ירקות מכל טוב!

עם הגשם הראשון, זרמו מים אל תוך הבורות והציפו אותם.  כך גיליתי את הסיבה להקמת מתקן עילי.  כשאומרים 'מתקן קומפוסט', או 'קומפוסטר', נדמה כי מדובר במכשיר מורכב, אשר בתוכו מעבדה קטנה שהופכת את השאריות באופו קסום לדשן. למעשה, אותו מתקן אינו משמש יותר מאשר מבנה חיצוני, מסגרת, קירות, שיתחמו ויחזיקו את הקומופסט הנערם לגובה.  התכונה החשובה ביותר שלו, הוא יכולתו לאפשר זרימת אויר אל הערימה.  אותם יצורים זעירים שוכני קומפוסט, דומים לנו גם בתפריט התזונתי אך גם בתכונות נוספות.  הגוף שלהם מייצר חום והם זקוקים לחמצן בדיוק כמו בני האדם.  החומר היבש המכסה את שכבת השאריות האורגניות, מכיל בתוכו חללים אשר לוכדים אויר ובו חמצן וגם מאפשרים את זרימתו.  כשהערימה מתחממת, זה סימן שהחברה' שלנו נוכחים ועובדים.  ככל שכמות היצורים עולה- כך חום גופם מצטבר יחד ומעלה את חום הערימה.  וזה סימן עבורנו, שיש להם מספיק אויר.

אז כדי להוציא את החברה' מהבוץ, הבנתי שהגיע הזמן להעלות את ה'מסעדה' קומה.  חיפוש מהיר בחצר, העלה שתי מגירות גרביים של ארון ישן.   לאחר משא ומתן קצר, הסכימו המגירות להשאיר את תחתיותיהן מאחור, על מנת לפתוח פרק חדש בחייהן בתור ארגז קומפוסט.  חוץ מעליית המפלס, הבנתי גם כי על מנת להפוך את המשימה הכמעט יומיומית לפשוטה יותר, כדאי למצוא מיקום קרוב יותר אל הבית.  ואם היה לי הספק הקטן שבקטנים לגבי ריחות ושאר 'ירקות' שעלולים היו להפריע, הרי שהנסיון עם הבור העלים גם אותו.


 


בתמונה זו, אפשר לראות את שתי המסגרות כפי שהן היום, לאחר שפרק חייהן כקומפוסטר הסתיים והן ממתינות בסבלנות לגלגול הבא...


 

הניסיון עם המגירות היה מוצלח לא פחות.  את כל מה שכבר למדי והשתפשתי עם הבור, ישמתי מיד (להלן-תהליך למידה...) והסועדים קפצו על המציאה.  השימוש במתקן מוגבה, היה קצת יותר נוח גם עבורי וכעבור זמן לא רב, יכולתי פשוט לשלוף את המסגרות ולהעתיק אותן הצידה, לכשנתמלאו.  גם הקומפוסט שהבשיל כאן, זכה לתכונה הנחמדה של "מזריע ומדשן גם יחד" וימים ספורים לאחר פיזורו, התמלא המקום במגוון שתילי ירקות שמחים ובריאים.  ועם האוכל, בא התיאבון...

עכשיו, אחרי שניים או שלושה מחזורים קטנים יחסית של קומפוסט 'תוצרת בית', שהספיקו לערוגה אחת בקושי, כבר יכולתי לדמיין את חלקה השני של הכנת הקומפוסט- השימוש בו.


 

תהליך "התבשלות" הקומפוסט גורם להתכווצות משמעותית של כמויות.  רוב השאריות האורגניות, שעיקרן ירקות ופירות במצבם הטרי, מכילות נוזלים רבים בתוכן.  נוזלים שמתאדים, נספגים או מתנקזים מטה אל האדמה.  יש אמרה שקראתי, שאומרת שערימת הקומפוסט יורדת כל כך מהר, עד שאחרי ששמים בה שכבה ומסתובבים ללכת- היא כבר ירדה בסנטימטר.  והסתבר שזה נכון מאוד.  עובדה זו, כשהיא מצטרפת לצורך בדישון ערוגות הירקות בקומפוסט, מביאים למסקנה הבלתי נמנעת - צריך עוד.  על מנת להגיע לכמות משמעותית של קומפוסט לשימוש עצמי, הבנתי שאני מוכרח להביא עוד שאריות.

כמובן שהראשונים שחשבתי עליהם, הם משפחות האחים שלי שגרות בכפר גם כן.  מבחינה טכנית, הדבר נראה לי כמו משהו מאוד פשוט; כל משפחה תשים פח נוסף בבית, בו תרכז את השאריות האורגניות שיופרדו מעתה מהאשפה הכללית.  אני מצידי, אגיע לאסוף את הפחים אחת ליומיים בערך.  קצת שכחתי את הבחינה הפסיכולוגית.

שינוי תודעתי אינו קורה מייד.  גם אם נחשפת לרעיון שאתה מוצא בו אמת גדולה או צדק עליון, אין זה אומר כי מאותו רגע תפעל על פיו.  המודעות חשובה מאין כמוה, אולם נראה לי שאם בני האדם יצטרכו קודם להיות מודעים להתייחסותם לסביבה על מנת להציל אותה, כבר לא ישאר את מה להציל... או במילים אחרות- אי אפשר להיכנס לבית שמתנהל על פי הנורמות המוכרות, ולצפות שאחרי הסבר קצר על חשיבות המיחזור הוא יתחיל למיין את האשפה שלו ולסמוך על זה שזה 'לא מסריח'...

גם אם אני בודק את עצמי, אני רואה שמהרגע בו נושא מסויים עולה למודעות שלי ועד לרגע שבו אני מיישם את מסקנותיה, עוברים ימים, שבועות, חודשים ובמקרים של התקנת מערכות מורכבות יותר- גם שנים.  לכן, עלי להיות סבלני ולהתאים ציפיות.


 

המשך יבוא...


 


 


 


 


 

18 בפבר׳ 2009

זמן לימון וקצב המלפפון


בכל חי וצומח שהוא, טבוע מעין שעון ביולוגי משלו.  לכל שעון כזה, יש קצב שונה.  כשזורעים זרעים של ירקות מסוגים שונים, אפשר לראות בבירור שלכל סוג יש את קצב הגדילה, ההתפתחות והמחזוריות משלו. עצים למשל, בדרך כלל צומים לאט יותר מצמחים עונתיים- אבל חיים הרבה שנים.  גם לבעלי החיים יש שעון כזה ששונה מזה של הצמחים ושונה גם ביניהם.  בעיקר אפשר לראות את ההבדלים, כשמתבוננים במחזורי החיים של החרקים, אל מול הזוחלים, למשל.  אצל היונקים בולט השוני בתקופת ההריון השונה בין הסוגים השונים.  באופן כללי, בכל דבר על פני הכדור הזה, ובכל אחד ממרכיביו, "בנוי" אותו שעון ייחודי שיש לו קצב משלו.  גם אצלנו כבני אדם הוא נמצא והוא שונה בין אחד לשני, ובין מערכת פנימית אחת לשניה; קצב העיכול שונה מקצב פעולת הלב.  
תמיד חלמתי שלכל דבר שנמדד בזמן, יהיה שעון משלו.  פנטזיה לא ממש פרקטית, משום שלשם כך נצטרך לפחות 10 ידיים, כשעל כל אחת מהן נענוד 10 שעונים לפחות...  מה שכן, למרות שלכאורה הדבר מאוד ברור לכל, אני נתקל הרבה מאוד בציפייה שהכל יעמוד באותו סוג זמן.  באותו קצב.  קצב השניות, הדקות, השעות, היממות, השבועות, החודשים והשנים.  חלוקה אחת מני אינסוף של זמן, שמשום מה הפכה לבלעדית, למעט נסיונות מאוד מעטים לגוון.  במדידות אחרות, יש לפחות כמה סוגים; סנטימטרים ואינצ'ים לאורך, דונם ואייקר לשטח, שקל ודולר לכסף ועוד.  אז אם אפשר למדוד דברים ביחידות שונות, למה שלזמן תהיה רק מידה אחת?  למה שלהישג יהיה רק סרגל אחד?  למה לעשייה יש רק קצב אחד?
עם כל מרכיב אורגני שאני מצרף לחיים שלי, נוסף איתו גם עוד מדד.  עוד מימד.  כשאני יוצא לסיבוב ה'בוקר טוב' בחצר, אני בהחלט יכול לקוות שנבטי המלפפונים הוסיפו עוד עלה מאתמול.  וכל עלה כזה משמח אותי.  אפילו הסדקים הזעירים בקליפת הקרקע שנוצרים על ידי הצצת הנבט מתוך הזרע- כבר מספיקים לרגש אותי! אני מודה, לפעמים אני קצת מגזים... עומד ובוהה במגש הנבטה מקרוב ומנסה לזהות צמיחה ב"זמן אמת".  אין לי ספק, שאם הייתי מחפש סימנים כאלה בכל יום אצל שתיל הלימון החדש, הייתי מתאכזב.  זאת דוגמא מאוד פשוטה ובסיסית, שלא צריך לחשוב יותר מדי כדי להבין מה הציפייה המתאימה לכל צמח.  יחד עם זאת, היא דוגמא קלה לעיכול ונוחה לזיכרון, כשניגשים למרכיבים המורכבים.


למרות שמשך שניה אחת היום זהה למשך השניה לפני 100 שנה, אין ספק שקצב הזמן השתנה.  מישהו פשוט לא הוציא דור חדש לשעון... הרבה פעמים אני מוצא את עצמי, עומד מול שאלות מבחוץ וגם מתוכי, שעניינן הוא מדידת ההתקדמות של הדברים שקורים במשק.  ככל שעובר הזמן (בקצב שלו), אני פחות ופחות מסתבך ושובר שיניים בתשובות.  מתוך המודעות לכך שנוצרה ציפייה שהכל יקרה באותו קצב (מהיר מדי לטעמי)- גם אם מדובר במרכיבים עם מקצבים שונים, אני כבר לא מנסה אפילו להציג הישגים או להציב יעדים, לפני שאני בודק מה הקצב הפנימי שלהם.  לכאורה, זאת נראה כמו כאב ראש רציני לגשת לכל פעולה או דבר עם המדד הספציפי לו.  למעשה, זה בדיוק ההיפך!  במקום להיות מכונה שפועלת כל הזמן אותו הדבר, החיים מקבלים עוד מימד שבו, אני לא מגוון את מה שלוקח חלק בחיים, אלא גם את אופי ההתנהלות בתוכם.  וזאת תחושת חיות נעימה ומספקת.
עברו שבועות לא מעטים, מאז החפירה הראשונה לקראת מערכת המים האפורים.  אולי זה הולך לאט, אבל יש לי הרגשה שזה יתן פרי לזמן רב.  ממש כמו לימונים מהעץ!

4 בפבר׳ 2009

בראשית

זהו.  הגעתי לנקודה שבה הבשילו בתוכי כל התנאים כדי לעשות את הצעד האמיץ אל עבר חיים אחרים.  אולי לא אחרים לגמרי, אלא יותר נכונים לפי יותר ויותר תובנות וממצאים.
אני לא יודע בדיוק להגיד, מתי כל זה התחיל.  ככל שאני הולך אחורה בזמן, אני תמיד מוצא מספיק יסודות לאורח חיים אחר מזה המקיף אותי ובמהלך רוב שנותי, אף קבע את נתיב חיי. 
חיי קיימות.  פשטות, אחריות והתחשבות.  צריכה רק של מה שאני באמת צריך.  שמירה על הסביבה, על התזונה, על הבריאות, על הזמן, על השפיות... חיים ירוקים.  מה כל אלה באמת אומרים והאם אני יכול באמת לחיות את חיי על פי עקרונות וצרכים שיקיפו כל רגע ורגע ולא יהיו רק רסיסים אקראיים של אקולוגיה ואורגניות אופנתית?
אני חי בכפר.  חוץ משלוש שנים בצבא, שלוש בתל אביב ושנה באוסטרליה, תמיד הייתי כאן.  נולדתי כאן שנים רבות לפני שמשק היה עסקת נדל"ן מוצלחת.  נהפוך הוא, את ילדותי תמיד עטפה הידיעה, שאני גר ב"חור" ושלגור במקום כזה, שווה ערך למגורים באמצע המדבר בימינו.  חוץ מתקופת ההתבגרות המאוחרת והשנים שאחרי הצבא, עלו בעיני יתרונות החיים כאן, על החסרונות.
והנה, השתנו הזמנים ומי שגר היום בכפר במשק משלו, נחשב לעשיר.  לכל הפחות ברור לכולם, כי הוא זכה בפרס הגדול.  העניין הוא, שזאת ממש לא ההרגשה שלי.  גורמים לא קשורים, הפכו את בני ההתיישבות לבעלי נכנסים והון, מבלי שאלו עשו דבר כדי להפוך לכאלו.  ודאי שלא בתפיסת עולמם ואורח חייהם.  אין ספק כי רבים וטובים, אשר משך עשרות שנים חרקו שיניהם על מנת לשרוד מענף הפכפך ומסוכן כמו החקלאות, הסבו את משקיהם לאזורי תעשיה זעירים, או למעברות קראוונים להשכרה.  מעין צדק היסטורי.  וכמובן שכל המבקרים והטוענים לא מחשבים את כל אותן עשרות שנים של חיים מנותקים, מרוחקים ותלויים על חוט השערה, בחישובי "רווחי העתק" שעושים בני ההתיישבות כיום.   יחד עם זאת, אין ספק כי גם רבים מהמושבניקים האלה, בתנופת שגעון הגדלות, לא השכילו לשאת מבטם קצת יותר קדימה, אל היום בו לא ישאר זכר ממה שפעם היה אותו הכפר בו הם גדלו וגידלו את ילדיהם, ומעבר לירידת הערך הכלכלי שתגיע, ירד גם ערכו האישי והחברתי של הכפר עבורם.  אותה מציאות, הביאה לאבסורד משווע שבו, מי שחולם על חיי כפר פשוטים ושלווים, חייב ראשית לצבור הון עצום כדי להרשות לעצמו לרכוש בית בכפר.  או במילים אחרות- כדי לחיות כמו עני, אתה צריך להיות עשיר...
אז כ"מוצלח" וכ"בעל הון" בעל כורחי, אשר מתגורר במשק בכפר, אני מנסה להבין איך לבסס אורח חיים שההצלחה וההון בהם, אינם נשענים על כסף או על כלכלת השוק החופשי המערבי קפיטליסטי.  כיצד אני משתמש במשאבים העומדים לרשותי באופן שתוצרתם תחזיר מספיק כדי שימשיכו להתקיים?  כיצד אני מבסס את העשייה על שימור וקיימות ולא על ניצול מקסימלי?

לפני שלוש שנים, סיימתי באושר קורס פרמקלצ'ר.  היה זה מסע מעניין ומרתק, אל יסודות ההוויה המוכרים לי, מתוך פרספקטיבה שאינה נחשבת  כזרם המרכזי (מיינסטרים).  לפחות אז, שנה לפני שאל גור הקפיץ אותה בבעיטה אסטרונומית לתודעה העולמית, התמלאתי מצד אחד באושר על הדברים ועל האנשים שפגשתי ולמדתי, ובמקביל בלא מעט תהיה, האם ישנו סיכוי שה"בשורה" תצליח להגיע לעולם הרחב.  פתאום, אחרי שנים של בדידות ומוזרות בעיני רוב הסביבה שלי, מצאתי את עצמי מוקף באנשים ובמקומות, שבוחרים בחיים פשוטים ונטולי אגו וזוהמה כדרכם.  אנשים שלא זקוקים לכותרות עיתונים, או מבזקי חדשות נוראיים, על מנת להבין שהאנושות ברובה פועלת כמשאבה חד כיוונית המכלה את המשאבים ממנה היא מתקיימת.
אנשים אשר הקול הפנימי האינסטינקטיבי, אשר אין צורך ללמוד או לשנן אותו, מוביל אותם להפסיק ולשבש את ההתקיימות כחלק ממערכת הטבע בה חיו אלפי שנים ולא על חשבונה.  אנשים אשר לא זקוקים לעוד הוכחות, כדי להבין שבמהלך המאה השנים האחרונות של האנושות, הצלחנו לערער ולהזיק באופן בלתי הפיך למערכות בנות מליוני שנים.  אנשים שלוקחים את האחריות על עצמם ועל סביבתם, כדי שכל היופי, הטוב, הבריא והקיים- ימשיכו להיות כאלה גם הלאה.  פתאום נעלמה הבדידות.  פתאום אני מבין שאני לא לבד.  שאמנם אלו אנשים אשר אינם נדחפים לכותרות או קובעים אופנות- אבל הם קיימים. ועוד איך!
מחוזק וחדור מוטיבציה, מצויד בידע וכלים, הצהרתי קבל עצמי ועולמי כי הנה החלום עומד להתגשם: אני הופך את המשק ליחידה אוטרקית!  למדתי איך למחזר את המים ולהשקות בהם, איך לייצר קומפוסט ולדשן איתו, איך לבנות ערוגות, איך לגדל ירקות, איך להשתלב בין כוחות הטבע הספציפיים אצלי במשק ולתכנן הכל באופן, שבסך הכל לא יפריע להם לעשות את הכל כמעט ללא התערבותי.  הרוח תסובב טורבינה, השמש תכה בפאנלים סולריים, המיקרואורגניזמים יחסלו במרץ כל שארית אורגנית ויהפכו אותה לדשן, העצים יצלו על התולעים שיאכלו, שהפרשותיהם יזינו את הצמחים שיתנו, את הירקות שאוכל, לצד מי גשם שייאספו, ויחד יופרשו וכמובן שימוחזרו.  הכל מסודר.  קדימה לעבודה!
שנה שלמה שבמהלכה, עטוף באופוריה שהנה אני 'שם' ושאני אוכל את מה שאני מגדל, על דשן שעשוי ממה שאני אוכל.  שנה שבה לא חסכתי הצהרות סביבי, על השינוי שקרה לי וסביבי.  עבור חברים ומכרים, הפכתי למקור הידע הקשור בתכנון אורח חיים בר קיימא וגם בחצר הופיעו לא מעט ירקות שטעמם היה רק זיכרון עד אותה עת.  מצאתי את עצמי מעיר את תשומת לבם של סובבי, אל מידע והתבוננות שאינם בהכרח בראש החדשות, אך בעלי השפעה ארוכת טווח וקריטית הרבה יותר מאלו שכן.   הרגשתי שזה 'עובד'.  שהמהפכה היתה קלה ומהירה הרבה יותר ממה שחשבתי.  עם חלוף השנה הראשונה ושכוח רוח ההתלהבות, הסתבר לי כי הדברים אינם פשוטים כל כך.  גיליתי שמחזור עונות אחד אינו אורח חיים.  שלדבר המון על 'מה צריך לעשות' ו'מה הדרך הנכונה', אינם חופרים באדמה בריכות לטיהור מים אפורים, או זורעים ושותלים ערוגות נוספות.  שמקור המשאבים להתחלת הדרך היו חיצוניים, ושעל מנת להמשיך בדרך, עלי למצוא את אופן התחדשותם בתוכי ובמקום בו אני חי.
בנקודה הזאת חשתי סוג של התרוקנות.  מין משבר שבו הבנתי כמה אנרגיה הלכה על תאור הדברים, הבנתם ותכנונם ולעומתם, כמה מעט על ביצוע הדברים עצמם.  גיליתי שקצב התהליכים בשטח, אינו מהיר כמו קצב הבנתם.  נחשפתי לאחד היסודות הפנימיים החשובים לפני היציאה לדרך- המדדים.